כיצד התחילה האינתיפאדה הראשונה? יש על כך תשובה עם סיפור תאונת הדרכים בג'באליה, בה נהרגו מספר ערבים ב-9.12.1987, אבל, יש גם טענות על מספר אירועים שהכשירו את השטח לפני כן להתפרעויות של רגימת מכוניות ישראליות באבנים. בעיניי, האירוע המכונן לכך היה כשמתנחלים מרצועת עזה תפסו נער שרגם את רכבם באבנים, ומסרו אותו לידי יחידה צבאית שעסקה בביטחון שוטף באזור. הנער שוחרר ללא עונש אך אלה שתפסו אותו נעצרו בפקודת קצין משטרה, באשמת "חטיפת ילד". זה הפך את זריקת האבנים ללגיטימית בעיני ערביי יש"ע, ולגיטימיות זו התחזקה בהמשך, כשאלוף פיקוד המרכז הזדעק אישית לעצור חולייה מחייליו שתפסו והכו לעיני צלם טלוויזיה קבוצת זורקי אבנים.
כל מי שמבין משהו במדעי ההתנהגות צריך היה להבין שהידיעה על מעצר "חוטפי הילד" תתניע כדור שלג של התפשטות מהומות זורקי האבנים, כפי שאכן קרה, כשתנועת רכב ישראלי בכבישים בינעירוניים כמעט והחזירה אותנו למצב של חורף תש"ח. כדי שזה לא יקרה, פניתי מייד אחר אירוע "חטיפת הילד" אל ידידי, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת - ח"כ דב שילנסקי - שיזמין לוועדה שלו את נציגי המשטרה, לדיון כיצד יש להתייחס לאזרחי ישראל המגיבים על זריקת אבנים. זה לא קרה, והאינתיפאדה המשיכה להתגלגל, עם רוח גבית של פקודות סותרות מגנרלים נטולי תורת לחימה לטיפול בתופעה.
באווירה זו, של חוסר אונים מול התופעה, התחיל להתגלגל רעיון הייאוש של הזמנת
יאסר ערפאת עם כנופייתו - שילחם בטרור "בלי בג"צ ובלי בצלם" - והוא אכן הגיע ב-1993, והעלה את הטרור מדרגה, בלי בג"צ ובלי בצלם, עד שצה"ל נאלץ להגיב במבצע "חומת מגן" של כיבוש יש"ע מידי כוחותיו. וזה מה שקיבע את המעמד הבעייתי שישראל יצרה לעצמה בעולם - כמדינה כובשת שטח לא לה. רק מאז נכנס ללקסיקון הבינלאומי המונח המוסכם של OCCUPIED TERRITORIES לגבי יש"ע, במקום DISPUTED TERRITORIES, על כל המשתמע מכך.
בימים אלה חוזרות מהדורות החדשות על סיפור הריגת צעיר ערבי שזרק אבנים על רכב ישראלי, שתואר תחילה כ"נער בן 14", ובהמשך - כבן 16 - מה שהתאים יותר לתואר "צעיר" ולא "נער" - בביטוי המרכך המקובל בתקשורת שלנו. ושוב, משטרת ישראל יצאה לחפש את היורה היהודי, במקום לפעול בחוכמה נגד זורקי האבנים. עדיין לא הבינו שאבן הנזרקת על רכב נוסע קטלנית לא פחות מכדור רובה של 5.56 מ"מ? עדיין לא למדו שחריצות משטרתית זו, בליווי תקשורת המסיתה נגד יהודים מתגוננים, מספקת רוח גבית לאינתיפאדה חדשה?
בימי האינתיפאדה הראשונה פרסמתי בהארץ מאמר תחת הכותרת "מלחמת הראש הקטן", בו ניסיתי להסביר שמרוב התעסקות בתורות לחימה של "שדה הקרב העתידי", בו יוכרעו מלחמות בלחיצת כפתורים, נמשיך להינגף במלחמות עם אבנים ובקבוקי תבערה. מצב זה לא השתנה עד היום, גם בהתעלמות מאזהרות שהעברתי לממסד המדיני והצבאי על מחדלי חוסר המדיניות וחוסר תורת לחימה מעודכנת. נוספה לכך - הפקרת שדה המערכה ההסברתית-תעמולתית בידי אינטרנציונל אויבי ישראל, תוך השלמה עם גייס חמישי נבזי הפועל מטעמם בתוכנו. את הסיפור המלא על התחמקות הקברניטים מחובתם למדינה ולציבור כללתי בספר "ללמוד מהחיים" שיצא לאור בקרוב. מישהו יצטרך לתת את הדין על המחדלים וההפקרות המחבלים במדינה ומסכנים את קיומה.
