ברגיל, הרי שהשתלחות או ביקורת על השליח ולא על נושאי שליחותו הן מעשה פסול שעלינו להימנע ממנו ככל יכולתנו. בקטגוריה זו עלינו להכניס בהחלט עיתוני חדשות, שהרי לא יעלה על הדעת (לכאורה) כי נשתלח בעיתון המביא עבורנו את החדשות בלא שנבקר את החדשות עצמן.
שני עיתונים במקומותינו מתנהלים בנוסח "אני ואפסי עוד", בגבהות לב ובמצח נחושה, מנותקים כליל מהלך הרוח הציבורי אשר נע ממיאוס למשטמה גלויה נגדם. האחד הוא עיתון
ידיעות אחרונות אשר התנהלותו ודאי תביאו בשנים הקרובות להיותו "אחרון בין ה'אחרונות'" מבחינת התפוצה בישראל, והשני הוא מיודענו עיתון
הארץ.
אך בעוד שאין אפשרות להגדיר את עיתון ידיעות אחרונות כשוטם מובהק של יהדות וציונות, אין הדבר כך באשר לעיתון הארץ. האוריינטציה של עיתון הארץ הינה מאז ומתמיד אנטי-יהודית וציונית, שמאלנית-קיצונית - בכך אין חדש. מאידך-גיסא, דומה כי משהו רע מאוד עובר על העיתון הזה בשנים האחרונות בפנותו לעבר הפן התעמולתי-פשיסטי, המציבו במחלקת המוקצים מחמת מיאוס. ניתן למצוא לכך מקבילה ברורה בצלילת כוחו של השמאל הקיצוני הישראלי אל עברי פי פחת בתקופה המקבילה. בצעדים מדודים ומקבילים, משיל העיתון את אצטלת ה"דמוקרטיה" שבה התהדר תמיד לשווא ומוסיף חטא על פשע בכך שנוקט שיטות של הסתה ואחיזת-עיניים על-מנת לשמר שלטון אליטות ושמאל קיצוני מושחת ושוטם-ישראל במערכות המדיה, המשפט והאקדמיה.
יותר ויותר קוראים, ועדותם נמסרת דרך אלפי מסרונים, מוצאים עצמם נמנעים מעיון בעיתון, הן המודפס והן האינטרנטי, מחמת מיאוס ובוז עמוק לתכני העיתון, כתביו ועורכיו, אשר דומה שחוצים שלל קווים אדומים באשר ליושר, הגינות, אתיקה עיתונאית, אובייקטיביות ועמידה בחוקי מדינת ישראל.
העיתון ממצב עצמו יותר ויותר כאויב העם היהודי השוכן בציון, כזה הפועל בריש גלי בשירות אויבינו בעוד כתביו (אך לא כולם כך), ובייחוד עורכיו, מחזיקים באינדוקטרינציה פלשתינית אנטי-ישראלית קיצונית. בהערכה זהירה, כ-90% מכלל מאמרי הדעה המופצים דרך העיתון (הערכה כללית מבוססת-התרשמות), באים לנזק באופן כזה או אחר את מדינת ישראל, בעוד אשר כ-10% מהמאמרים המנסים להילחם בתופעה בזויה זו נמצאים שם ל"צורכי מחמד", לכיסוי ערוותו הגלויה לכל של העיתון. כמובן, העיתון תמיד יתרץ באורח צבוע ונכלולי להלל את גישתו כ"ביקורת לגיטימית" על מדינת ישראל ו"זכויות האדם הערבי". על "זכויות האדם היהודי" מעולם לא שמעו בעיתון. האם השפעת בעלי המניות הגרמנים, המהווים את לשון המאזניים הכלכלית שם, זולגת לעבר "העכברושים היהודים המאוסים", נוסח גרמניה של אז?
הארץ מוגן ע"י הפרקליטות
עיון במסרונים המופצים בעיתון מגלה תמונה מחרידה ומדאיגה באשר לקוראי העיתון ותומכיו. ניתן בנקל לתייגם כ"חבורת עלובי נפש", או מוטב, "חבורת עלובי רפש". הללו, השטופים בשנאה עזה לישראל ולכל מה שהיא מייצגת, אלו מעורפלי אוטו-אנטישמיות בסיסית, שורשית וקשה נגדנו כולנו. חלקם, כך דומה, ינקו המשטמה לאחיהם (?) עם חלב-אמם. הללו מגיבים למאמרי ההסתה, השנאה והשיטנה נגד ישראל המופצים בעיתון, בשנאה תומכת חריפה משלהם, המתאפיינים בשטחיות וברדידות מחליאות, משהו בנוסח כינוסי השיטנה ושטיפת המוח היומיים המתוארים בספרו של ג'ורג' אורוול "1984". למראה גלי השנאה האוטו-אנטישמית הנוטפים מהעיתון אינך יכול מלתמוה, מי הוא המזין את מי - ציבור הקוראים מעוקם המחשבה או אותם כתבי העיתון המתחרים בהם ומזינים אותם?
תגובות העיתון לנושא המשט הטורקי מאששות האמור כאן, הלה טרח רבות להביא תגובות ארסיות ושוטמות על-מנת לתעמל אג'נדתו הפרו-חמאסית, הפרו-פלשתינית, הגורסת כי ישראל הינה כוח כובש ברצועת עזה למרות הפינוי הכולל משם ולמרות אלפים רבים של רקטות שהומטרו על ישובי הנגב המערבי, שלא להזכיר כמובן את נושא גלעד שליט.
אך יותר מכל הצדיק העיתון את המוניטין האנטי-ישראלי שיצא לו בפרשת "קם-בלאו". בפרשה זו הוכיח העיתון כי שיבוש חקירה רשמית של מדינת ישראל, קטן עליו. העיתונאי ה"רגלן" אורי בלאו, ביצע פשע נגד העם היהודי בציון כאשר סחר לדבר עבירה (נו טוב, לכאורה), במסמכים סודיים גנובים של מדינת ישראל שלא היו שייכים כלל למסגרת תפקידו, בעוד עיתון הארץ מגונן עליו, דואג לכל מחסורו בלונדון אליה נמלט השפן הפחדן והעלוב הזה (נוסח המרגל
עזמי בשארה הזכור לשמצה), ואף משלם משכורתו כסידרה (בנוסח תשלום משכורתו של בשארה). מתמיה הוא הכיצד לא זומנה הנהלת העיתון, שוקן את אלפון, לחקירה ממצה ולהגשת כתב-אישום פלילי, ואף הושמו במעצר-מנע, עד שתחדל תמיכתם הכספית מטעם העיתון בנמלט מאימת החוק, אורי בלאו.
חייבים אנו לשאול שאלה שאינה שאלת תם כלל וכלל, מי הוא או מי הם אלו המגוננים בפרקליטות המדינה על הנהלת העיתון. אנו כבר יודעים... והציבור?
גישת העיתון מטעמיו התבוסתניים והבוגדניים לכאורה, הינה להביא את מדינת ישראל על ברכיה, להחלישה עד שתיאלץ לפנות את כל השטחים שנתפסו במלחמת ששת הימים. אין אנו שופטים אנשים בדמוקרטיה על דעותיהם, זכותם של כתבי העיתון לחשוב ולהתבטא שונה מכולנו. אך כאשר נחצים קווים אדומים המוגדרים בספר החוקים, כאשר כוונות מוצאות מן הכוח אל הפועל, כאן הוא המקום להתערבות החוק. דוגמת אירוע "קם-בלאו" הינה בהחלט דוגמה מייצגת.
להפיל את העיתון המסית לקרשים
העיתון מקדם את הנרטיב הפלשתיני הטוען להקמת שלוש מדינות פלשתיניות ממערב לירדן, בעוד אנשי העיתון מודעים היטב לעובדה (אך מתעלמים), כי גבולות 1967 הינם "גבולות אושוויץ" עבורנו, ובייחוד לאחר ניסיוננו המר עם חיזבאללה והחמאס העזתי.
מאידך-גיסא, לא נראה כי אי-מי בעיתון הלזה מתרגש מהאפשרות הסבירה לחורבן-ישראל, בכך שנותן ידו למסע הדה-לגיטימציה של ישראל. לגבי דידם של מנהליו וכתביו, הרי היותם "נאורים", "ליברלים", "אוניברסלים", "יפי נפש", עולה מונים רבים על ערכי קיום העם היהודי במולדתו.
כמובן, הללו עוטפים את משנתם באריזת צלופן מרשרשת ומתנשאת, באשר "הינם יודעים מה טוב לנו כולנו מאשר אנו כולנו", הללו לטעמם "באים להציל את ישראל מעצמה". הללו מחזיקים בסיסמה הריקה והנכלולית "זכויות האדם הפלשתיני". לטעמם, יש ללמד לקח את "הכובש האכזר", אלו אנו למי שאינו מבין, בכך שיעודדו את פריצי העולם לשסף גרוננו הלאומי.
העיתון מייצג את הרוח הפוסט-יהודית, ציונית ודמוקרטית אשר פושה בקרב מיעוט צווחני, אוטו-אנטישמי בעל משקל סגולי, הגבוה מונים רבים מערכו הנלעג הממשי, שנוכס על ידו שלא בדין. העיתון מותח את גבולות
חופש הביטוי עד להתפקע. מזלו הוא כי אזלת היד של השלטונות והכנסת, הנובעת עקב תופעת "התקינות הפוליטית" המאכלת כל חלקה טובה בינינו, מאפשרת לו לנקוט או לפרסם מאמרים בלשון של הסתה בוטה באין מכהה. מאידך-גיסא, אנו הציבור, איננו מודעים לכוח העצום שבידינו כקבוצה וכפרטים כנגד תופעות כאלו. איננו מפנימים דיינו כי ככל שאנו, כצרכני חדשות אובססיביים, תלויים בספקי החדשות - כך הללו תלויים לחלוטין ברצוננו הטוב לרכוש חדשותיהם. די שנפנה לאלו ולאחרים את גבנו (ואת כיסנו) על-מנת לגרום להם להתרסק לקרשים בקול רעש גדול. זה מכבר הגיע הזמן כי הציבור תאב הקיום היהודי, הציוני והדמוקרטי בארצנו יבוא חשבון עם הקמים עלינו לכלותנו מבפנים ויפנה עורף באורח נחרץ לעיתון זה ולכל מה שהוא מייצג בארצנו.
באם היה העיתון נוקט בגישה אובייקטיבית, מושכלת ומאוזנת באשר לסכסוך באזורנו, דיינו. יתרה מזו, גישה מאוזנת חייבת הייתה בתמיכתנו הנחרצת בו כדמוקרטים. אך מאחר שהעיתון נקט בגישה מסיתה, חד-צדדית, שוטמת-ישראל ותומכת-פלשתינים באורח מוטה, חד-צדדי ברור ומובהק, וזאת בשעה של סכנה קיומית ממשית לנו, שומה עלינו להפנות פנינו ממנו ולהפגין את בוזנו בו בכך שננקוט באמצעי הבדוק ביותר אשר הדמוקרטיה שלנו מאפשרת לנו, זוהי הזכות להחליט באם חפצים אנו לעיין בעיתון או לדחותו מכל וכל.
מראה שחורה לחברי מערכת 'הארץ'
אנו יודעים כי האמור כאן יכעיס רבים מכתבי הארץ, אלו שעדיין מצפונם אפשר שמציק להם (להנהלת העיתון ממילא לא איכפת), אך חובתנו להעמיד מראה גדולה ועצומה לנגד עיניהם על-מנת שיפנימו כיצד הינם נראים ונתפשים, ובדין, בעיני מרביתו המכרעת של הציבור במדינת ישראל. אין כל ספק כי ישנם כאלו בין כתבי הארץ אשר בסתר ליבם מתעבים את הקו האנטי-יהודי וציוני המכוון לקעקע אושיותינו בו נוקט עיתונם, אך לא עומד בהם האומץ המוסרי לקום ולומר 'עד כאן'.
רק ראו את מסע ההכפשה, אמור: ניסיונות 'הסיכול הממוקד', כנגד השופט העליון בדימוס
יעקב טירקל אשר אינו מאנ"ש ודעותיו עלומות יחסית, על שמונה לראשות ועדת הבדיקה למשט הטורקי לעזה ובכך נגוזה תקוותם של שמאלנינו הקיצונים ה"חביבים" לגרום להחלשת מעמד ממשלת הימין או אף לנפילתה. הללו קיוו בכל לב כי ימונה אותו
אהרן ברק או
מרדכי קרמניצר אשר "ודאי יידעו מה לעשות" (כאן באה הקריצה...).
ובכלל, מיהו השפן הקטן והעלוב העומד מאחורי "מאמרי המערכת" המתנשאים, האוויליים, הנפוליאונצ'יקים, המתפרסמים חדשות לבקרים בעיתון. נראה כי כותב ה"מערכת" שם אינו מודע לאווילות הצעותיו, כגון המלצה מיוני 2009 ל
בנימין נתניהו לבגוד במיליון בוחריו ולאמץ את מצע השמאל הקיצוני. אכן דמוקרט למופת "אוויל המערכת" הלזה.
מסע ההפחדה המחוצרץ מכל בדל עיתון הארץ, בנוסח "הנה, הנה, החל / יתחיל הלחץ הבינלאומי על ישראל כולל חרמות ונידויים, אזי כדאי לכם אזרחי ישראל האווילים לסגת ולוותר על נכסים אסטרטגיים". נעיר כי אין כל פסול בדיווח העיתונאי על אודות ארועים כגון דא, נהפוך הוא. מאידך-גיסא, משנמרח הדיווח המגמתי על פני כל העיתון בכל טור ובכל אתר, תוך שארועי תמיכה בישראל, אשר אכן ישנם כאלו, מוצנעים או חסרים מכל וכל, הרי שהינו הופך להסתה ולשטיפת מוחות-הקוראים תוך כוונה נבזית לשנות דעתם ודעת הנהגתנו לעבר אג'נדה פוליטית חד-צדדית בה מחזיק העיתון. בעניין זה מהווה העיתון את הסמן השמאלני הקיצוני לארגונים חוץ-פרלמנטריים שונים ממומני "החברה לישראל חדשה" לפצוח במקהלה מתוזמרת באותם הנושאים בדיוק.
עיתון הארץ במתכונתו הלעומתית האנטי-ישראלית הפך זה מכבר לחלק ממכלול הסכנות האסטרטגיות על מדינת ישראל באשר כל ישראלי (או עיתון ישראלי לצורך העניין), אשר יוצא נגד ישראל במצב בו ידידתה הגדולה של ישראל ארה"ב משרכת דרכיה, מגמגמת ומדברת בקול איסלאמיסטי חזק וברור תוך ציוצים "פרו-ישראלים" חלושים ובתוך שמושכת גורמים אירופיים אחריה, הופך באחת לבעל משקל סגולי רב, מונים רבים מערכו הממשי כמכשיר במסע התעמולה האיסלאמי להשמדת ישראל.
חשוב כי נושא חופש הדיבור בדמוקרטיה שלנו אינו מאפשר ואף אינו אמור לאפשר פעולה רשמית נגד בלימתו של העיתון הזה, אך מי קבע כי הציבור הינו חסר-אונים? מדוע אנו, העם בישראל, נותנים ידינו לעזרת העיתון ותומכים במודע בניסיונות לדה-לגיטימציה נגד ישראל עד כדי ערעור זכות קיומה? מדוע אנו האזרחים איננו, בפשטות, מפנים גבנו לעיתון? מדוע עדיין אנו ממשיכים לקנות את גיליונותיו? מדוע אנו עדיין קונים שטחי פרסום בו?
חופש הביטוי הינו רב-צדדי ומכאן כי זכותנו כפרטים בציבור, להביע דעתנו בחופשיות נגד מעלליו של העיתון הלזה. וכי מי מונע זאת בעדנו, לבד מחולשת דעתנו.
פרסום שקרים וחצאי אמיתות
באורח קבע מעצים העיתון, עד כדי שקר בוטה (לכאורה), דיווחים המכפישים את ישראל בעודו מצניע או משמיט כליל דיווחים החיוביים לנו. ניקח לדוגמה את דיווחי מספר המפגינים בהפגנות הימין. באורח מסורתי מדווח הארץ כמחצית המספר הכולל בהשוואה לדיווחי עיתוני החדשות האובייקטיביים יותר, בעוד שמספר המפגינים בהפגנות השמאל תמיד מקבל מכפלה של שניים או שלושה ממספר הנאספים לאשורו.
לדוגמה, הפגנת פלשתינים ועוזריהם מהשמאל הקיצוני למניעת פריקת אונייה ישראלית השבוע בנמל אוקלנד בקליפורניה דווחה בעיתון זה כאשר 500 משתתפים, לפי הדיווח, נכחו בהפגנה (עלומי מוצא ואג'נדה... כמובן), תוך שהינם מונעים פריקת הספינה הישראלית למשך מחצית היממה. העובדות? השתתפו בהפגנה 200 איש בערך, ונמנעה פריקת ספינה סינית בכלל. האונייה הישראלית כלל לא שהתה בנמל בעת ההפגנה. כנאמר, 'שקר שקר תרדוף'.
על-מנת להרים את מפלס הפחד הציבורי במטרה לסחוף את חלושי הדעת בינינו לכיוון החזרת שטחים ונסיגות מאסיביות, עד כדי יצירת מדינת כל אזרחיה הפלשתינית, נוהג העיתון באורח מסורתי להבליט כל בדל ידיעה וכל חבורת פורעים פלשתינים בת עשרה מפגינים הנושאת שלט בגנות ישראל או הקוראת לחרמות על מדינת ישראל בעולם. העיתון מעלים באורח מסורתי את מוצאם האתני של המפגינים בחו"ל (אשר רובם ככולם הינם כמובן פלשתינים ופעילי שמאל קיצוני ואנרכיסטי), ונוטע בקורא את הרושם כי המדובר במחאה המונית "אותנטית" בארץ היעד, וזאת במטרה לעצב רגשותינו הקמאים ביותר.
העיתון נוקט במדיניות הגרועה משקר, הוא נוקט במדיניות של חצאי אמיתות. ניתו להשוותו לגישתה הפוליטית הנכלולית של ה"קרן לישראל חדשה", המהווה סוס טרויאני בקירבנו, בכך שמספקת תמיכה למספר ארגונים חוץ-ממשלתיים לגיטימיים למהדרין וזאת על-מנת לשמש כסות, לגיטימציה והטעיה, לתמיכה המאסיבית לאין-ערוך הניתנת לארגונים המבקשים במפורש לחסל את מדינת ישראל.
כך גם עיתון הארץ, השותל בין הרוב המכריע של הידיעות המכפישות או המכוונות להכפיש את מדינת ישראל ברוח האג'נדה החד-צדדית של העיתון, מספר "ידיעות מחמד" הבאות לרחוץ בנקיון כפיו של העיתון באורח נכלולי ומאחז-עיניים להלל.
לעולם יצדיק העיתון הריסת בתי יהודים (של "
מתנחלים" כמובן, "טפו-טפו") ולעולם יצרח ככרוכיה (דרך מאמרי המערכת האווילים והמטופשים שלו), במחאה נגד הכוונה להריסת בתי פולשים לאדמה לא להם של פלשתינים או ערבים-ישראלים. בכך הפך העיתון להיות "העיתון לשחרור פלשתין", "קול הרעם מפלשתין" או בקיצור "פלשתין ארצנו". משהו בנוסח "פלשתין בילדנא".
העיתון נוקט במדיניות של פרסום חצאי השקרים והאמיתות משום שבמידה שלא היה פועל כך, קרוב לוודאי שהיה מואשם בהסתה ובבגידה במדינת ישראל, ובשיתוף פעולה עם הגרועים שבאויבי ישראל (ממש כפי שניתן היה להאשים ולתבוע בכך את "החברה לישראל חדשה") ובכך צפוי היה להיות תחת איום סגירה, ככל עיתון מסוגו.
העיתון נוקט בדרך דיווח חדשות שניתן לכנותה לכאורה נפשעת. העיתון מייצר חדשות במקום לבדל את דיווח החדשות מהפרשנות להן. העיתון במהדורתו האנגלית מביא דיווחים "אותנטיים" (כאמור חצאי אמיתות) מישראל, כאשר הוא "מבטא את הלך הרוח הציבורי" (נו, זה של הבעלים, העורך, סגנו וצמד חיות המחמד שלהם) בנושא מסוים. הדיווח ה"אובייקטיבי", מניע גורמים מתואמים למפרע בקהילייה האירופית ובארה"ב "לבלוע" את הפיתיון הנפשע ולהיאחז בדיווח ה"אותנטי" לכאורה ולדרוש פעולה במתווה הדיווח בעיתון. כעת, משננקטה הפעולה מצד גורמי החוץ, מדווח עליה העיתון (הפעם בעברית) כחדשה בלתי-תלויה. זו הינה לוחמה פסיכולוגית לכל פרטיה ודקדוקיה נגד הציבור בישראל. מעניין, מי למד ממי, ערפאת או בעלי העיתון?
הדתי - האויב הגדול של השמאל
לא מכבר העיד על הנאמר לעיל כתב העיתון
גדעון לוי בערב דיון במשנתה של טניה רנהרדט כדלקמן: "משך עשרות שנים אנו מחליטים לספר נרטיב אחד, לבחור לעצמנו את האינפורמציה שאנו מעבירים, את האינפורמציה שאנו מסתירים וגם את האינפורמציה השיקרית שאנחנו מלבינים, האינפורמציה שאנו מבליטים...".
שנאמר, צדיקים (עם ישראל) מלאכתם נעשית בידי אחרים. הנה גדעון (המרייר) לוי, ממש הגדיר במדויק כיצד פועל עיתונו, הלה בא לברך ויצא מקלל, הוא למצער מייתר את המאמר הזה. ועל כך נאמר "הגמל אומנם רואה דבשתו אך מתעלם ממנה".
ארגונים כגון '
שלום עכשיו', 'גוש שלום' ו'בצלם', כמו גם 'עדאללה', 'מוסאווה' ודומיהם, אלו הממומנים על-ידי 'הקרן לישמעאל חדשה', מקבלים חשיפה מוגברת ומתוגברת בעיתון, אם ישירות ואם בעקיפין. ארגונים ציוניים? הס מלהזכיר, הללו מוקצים ומודרים מדפי עטיפת הדגים של העיתון.
לא נעלם מעינינו גם הכיצד מערכת העיתון רוקדת על דמם של החרדים האשכנזים והספרדים בעמנואל. לא טובת התלמידים כמובן לנגד עיניהם, אלא העצמת הדה-לגיטימציה של היהדות והחרדים בקרב הציבור החילוני בנוסח הבולשביקי של הפרד ומשול. שהרי הציבור הדתי הינו האויב הגדול של השמאל הקיצוני בדיצתו לניכוס אנטי-דמוקרטי של ההגמוניה דה-פקטו על מדינת ישראל. ניתן בנקל להשוות גישת העיתון לגישת ממשלת טורקיה אשר ביד אחת דיברה "משט
הומניטרי" וביד האחרת התכוונה ליצירת "קולוניה אירנית" ברצועת עזה. כנאמר, אחד בפה ואחד בלב.
עיתון הארץ בידל עצמו מההוויה הישראלית ובכך הפך תוך העשור שחלף ללוח פלקט חד-ממדי, שטחי בגישתו האידיאולוגית, אנטי-פלורליסטי, המכוון לנישה-חד אג'נדתית, חד-צדדית, שמאלנית-קיצונית.
הדמוקרטיה שלנו חייבת לתמוך ולאפשר גם לעיתון-רפש כגון-דא להתקיים בשם חופש הדיבור והביטוי, אך מאידך-גיסא, אין כל מניעה כי פרטים בציבור אשר סולדים עמוקות מתכני העיתון והתנהלותו, יפנו את עורפם, שוב בשם חופש הדיבור והביטוי השמור גם להם, ויותירו את ה'עיתון לישמעאל' הזה לרפי השכל בינינו.
