חשיבותה של הלכת כרמלי (
ע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל ו-4 אח', פ"ד מא(3), 757) נוגעת לשניים: ראשית, היא נוגעת ליחסים בין העוולות הפרטיקולריות לעוולות המסגרת, ושנית, היא נוגעת לביקורת על
חוק טיפול בחולי-נפש הישן משנת 1955, חוק אשר (בין היתר) עקב הביקורת השיפוטית עליו, תוקן בשנת 1991.
פקודת הנזיקין מתחלקת לשתי סוגי עוולות - עוולות המסגרת לעומת העוולות הפרטיקולריות. בעוד שהעוולות הפרטיקולריות בפקודת הנזיקין נוגעות לעניינים קונקרטים כגון "כליאת שווא", "מטרד", "תקיפה על-ידי כלב" או "הפרעה לאור השמש", הרי שעוולות המסגרת - שתיים הן -
רשלנות ו
היפר חובה חקוקה הינן עוולות כלליות, עוולות סל גנריות אשר קשת של תרחישים יכולה להתאים להם: עוולת
היפר חובה חקוקה מתייחסת לכל מעשה, בניגוד לחוק, אשר הוביל לקרות נזק, ואילו עוולת ה
רשלנות גנרית אף יותר, שכן היא מתייחסת לכל מעשה אשר נעשה ברשלנות כאשר הרשלנות הובילה לקרות נזק. השאלה שהעולתה בעניין כרמלי - ועל כן הופכת את ההלכה למרכזית כל כך, הינה: מקום בו לא מתקיימים יסודותיה של עוולה פרטיקולרית, וזאת עקב התקיימות ההגנות, האם הניזק יכול לתבוע את המזיק בעוולת המסגרת? לדוגמה, במקרה של מזל כרמלי: מקום בו היא לא יכלה לתבוע את הפסיכיאטר המחוזי ואת צוות בית החולים הפסיכיאטרי אשר הוביל לאשפוזה בגין "כליאת שווא", שכן חלה הגנה מפני תביעה בגין עוולה זו (התובע לא היה שפוי בעת המעשה), האם רשאית היא לתבוע את המזיקים בגין רשלנות והיפר חובה חקוקה?
לכאורה, שאלה זו הועלתה בעניין
גורדון והתשובה עליה ניתנה בחיוב: באותו מקרה לא נתקיימו כל יסודותיה של עוולת הנגישה, ועל כן הגיש התובע תביעה בגין עוולת ה
רשלנות ונפסק כי העוולות בפקודת הנזיקין אינן בגדר הסדר שלילי, ואם לא מתקיימים יסודותיה של
העוולה הפרטיקולרית, ניתן לתבוע את המזיק בגין
עוולת המסגרת; לכאורה דברים אלו היו צריכים להיות יפים במקרה דכאן, וכך גם קבעה השופטת נתניהו (קרובת משפחה של), בדעת המיעוט.
ברם, השופטים לוין ובך סברו כי:
- בכל מקרה, בו ניתן מבחינה משפטית להחיל שני סעיפי עוולה או יותר על מעשים מסוימים, על בית המשפט להשקיף על התמונה בשלמותה, לדלות את מטרת החוק ומדיניותו מסעיפיו הרלוונטיים וליישמן במידת האפשר על המקרה הקונקרטי המובא בפניו... לעומת זאת אין כנראה לייחס למחוקק את הכונה לאפשר את חיובם של נתבעים בנסיבות הנתונות בפנינו בעוולה של הפרת חובה חקוקה, כאשר החיוב בכליאת שוא נמנע בתוקף ההגנה לפי סעיף 27(3). תוצאה כזו הייתה מסכלת את תוקפה ואת משמעותה של ההגנה הכלולה בסעיף 27(3) האמור.
או במילים אחרות:
מקום בו יסודותיה של העוולה הפרטיקולרית חופפים את יסודותיה של עוולת המסגרת, אי-התקיימות יסודות העוולה הפרטיקולרית (לדוגמה: בשל התקיימות ההגנה) תהווה הסדר שלילי. לעומת זאת - מקום בו יסודותיה של העוולה הפרטיקולרית שונים מיסודותיה של עוולת המסגרת, אי התקיימות יסודות העוולה הפרטיקולרית לא תהווה הסדר שלילי.
הדיון האקדמי בעוולות מסגרת אל מול עוולות פרטיקולריות, הפך את
הלכת כרמלי להלכה יסודית אשר נלמדת בבתי הספר למשפטים במסגרת המבוא לדיני הנזיקין. אולם להלכה זו אספקט נוסף, מבחינת הביקורת על הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן היה, במסגרת חוק האשפוז הכפוי הישן, לאשפז בכפייה אדם בניגוד לרצונו, או כדבריה של השופטת נתניהו:
- כוח כה רב נתן המחוקק בידי הרופאים וסמכות כה רבה נתן בידי הפסיכיאטר המחוזי בתחום רגיש זה שיש בו פגיעה כה חמורה בחרותו של אדם ואף בבריאות הנפש שלו (כתוצאה מכליאתו בין חולי נפש אם מסתבר כי טעות היא והיא אכן בריא) עד כדי לעורר חרדה מעצם המחשבה על אפשרות של שימוש בלתי זהיר בו, שלא לדבר על שימוש שלא בתום לב. כגודל עוצמתם של הכוח והסמכות האלה כך חשיבותם של המגבלות ושל אמצעי הפקוח והבקרת המוטלים על מי שמסמך להפעילם. אכן, קיימת גם סנקציה פלילית (בסעיף 29 של החוק), אך היא אינה חלה בסיטואציה של רשלנות גרידא. קיימת גם אפשרות של אחריות אזרחית עם חובת פיצוי כספי בצדה (וכפי שנראה להלן שאלה זו אינה פשוטה או קלה כל עיקר). אך באלה אין כדי לתקן את המעוות שנגרם למי שחרותו כבר נשללה והוא אושפז שלא כדין. עיקר הערובה לזכויותיו של הפרט היא בפיקוח על קיומן של הוראות החוק והתקנות. ועל-מנת שפיקוח כזה יהיה יעיל, חובה היא לקיים, על דקדוקיהן, את כל ההוראות הפורמליות, כולל חובות הדווח והביצוע.
ביקורת זו, אשר הושמעה במקביל לביקורות מן העיתונות, האקדמיה והציבור, הובילה בסופו של יום לתיקון
חוק טיפול בחולי נפש, באופן כזה שיכלול
הגנות פרוצדורליות רבות יותר כלפי מי שננקטת כנגדו סנקציה של אשפוז בכפייה.