ולצבועים תהיה תקומה... אקדמית

"האיומים לפגוע בחירויות המחשבה והביטוי, שהן חירויות יסוד בכל מדינה דמוקרטית, ולא זכויות יתר אקדמיות, מסמנים שלב נוסף בערעורה של מערכת ההשכלה הגבוהה" - כתבו לפני ימים אחדים יותר מ-500 אנשי אקדמיה בעצומה הקוראת לשר החינוך גדעון סער לחזור בו מכוונתו לנקוט צעדים נגד מרצים הקוראים לחרם אקדמי על ישראל ובכך להביא לידי "צמצום חופש הביטוי האקדמי". ואכן, כיצד ניתן להעלות על הדעת פגיעה כה דרקונית ומקארתיסטית "בחירויות המחשבה והביטוי" של איש אקדמיה, אשר כל חטאו מתמצה בקריאה לחרם על ישראל? מילא, אילו ערער אותו איש אקדמיה על אורחות חייהם של הומוסקסואלים, כפי שעשה אך לפני כחודש ד"ר ירוחם לויט מאוניברסיטת בן-גוריון, וזכה באחת לכתר קוצים אקדמי וללא פחות ממכתב פיטורים; או שרחמנא לצלן היה משמיע דברי ביקורת על הערבים ועל האיסלאם, כפי שעשה המזרחן ד"ר דוד בוקעי מאוניברסיטת חיפה ב-2005, ומיד נקרא לסדר על-ידי הפרקליטות ונדרש לחתום על הצהרה שלא יעז עוד בהרצאותיו לדבר סרה בדתם ובמוצאם של בני המגזר; או שחלילה היה שרוי במעמדה של אל"מ פנינה שרביט-ברוך מהפרקליטות הצבאית, שנקראה ללמד באוניברסיטת תל אביב לאחר שהעניקה לפני כן ייעוץ משפטי לחיילי צה"ל שלחמו ב"עופרת יצוקה". במקרה האחרון, כזכור, לא יכלו כמה מרצים תל אביבים לשאת עוד את החרפה ודרשו לבטל לאלתר את העסקתה.

חופש אקדמי - רק נגד ישראל

למותר לציין כי כל אחד מהשלושה רשם תקדים "אקדמי" על שמו, בעיקר על כך שמעד בלשונו ובמחשבתו ולא השכיל להבין כייאות את הצירוף "חירויות המחשבה והביטוי". לויט כשל על שום שלא נועץ מבעוד מועד בקולגות האקדמיות, החרדות כידוע ל"צמצום חופש הביטוי האקדמי", ולא תודרך על ידיהן בנוגע לנושאים המורשים להיכלל ב"רשימת החירויות" של האקדמיה הישראלית. למשל, עמיתיו הנאמנים, האמונים יותר מכל על חירויות מחשבה וביטוי, היו מסבירים לו אז ברחל בתך הקטנה, כי ביקורת על "אורח חיים חד-מיני מוחצן" היא כמובן מחוץ לאותה רשימה - מעשה שלא ייעשה. בוקעי כשל בכך שלא הפנים את העובדה שיש מגזרים (לא היהודי) שביקורת על דרכם ועל אופיים היא בבחינת איסור חמור מדרבנן, בייחוד דרבנן של פרקליטות המדינה, ובראשם שי ניצן, שהורה לפתוח בחקירה נגד בוקעי. בדיוק כפי שהוא לא השכיל להבין כי על-פי הגדרה, עצומות אקדמיות (גם של פחות מ-500 חתומים) נגד סתימת פיות של אנשי אקדמיה ונגד פתיחת חקירות משטרתיות על דבריהם באולמי ההרצאות אינן יכולות לקום - לא כשהדברים אמורים בביקורת על אורחותיהם ועל הישגיהם של הערבים והאיסלאם. ושרביט-ברוך כשלה על שום שבתמימותה סברה, כי ייעוץ משפטי לחיילי צה"ל אינו מטיל צל כבד על מוסריותה, על שיקול דעתה או על כשירותה המקצועית, שכן במקום שבו יושבים (שייח' מוניס) מורי המוסר הדגולים של אוניברסיטת תל אביב, לא יכולה להיות כניסה לערלי לב, המכשירים באטימותם מבצעים כמו "עופרת יצוקה" ואת משתתפיהם הישראלים. כך, אך טבעי מבחינתם של 500 חותמי העצומה, כי אנשי אקדמיה - המשווים את חיילי צה"ל לנאצים; החותמים על מכתבי סרבנים; המטיפים במסגרות שונות (ובכלל זאת באולמי ההרצאות) למיגורה של ישראל כמדינת העם היהודי; הקוראים לחרמות תרבותיים, כלכליים ואקדמיים על ישראל; המשתתפים באירועים המעלים על נס את המאבק המזוין נגד ישראל, והמשתתפים בכינוסים אקדמיים הגוזרים גזירה שווה בין ישראל ובין אפריקה הדרומית של האפרטהייד וגרמניה של שנות ה-30' - ייהנו מחופש אקדמי, שכן "אסור בשום אופן להשתיקם או להענישם" (כנאמר בעצומה). והיה "אם תבחר בדרך של השתקה והענשה", מתרים חברי ה-500 בשר החינוך בהמשך העצומה, "האקדמיה תתנוון יחד עם הדמוקרטיה הישראלית". כידוע, חוות החיות של אורוול, חוות מנור, הייתה אלגוריה לרוסיה שלפני מהפכת 1917 ולבריה"מ שלאחריה. גם בחוות החיות האקדמיות שלנו "כל בעלי-החיים שווים, אך יש בהם השווים יותר". אצל אורוול, לאחר מותו של מייג'ור, השתלטו החזירים על החווה ושלטו בה ביד רמה. אצלנו כמובן הבכורה האקדמית שמורה כמעט רק לצבועים, המיטיבים יותר מכל לקיים את הפסוק האקדמי, המוסרי והשוויוני "מה שמותר ליופיטר אסור לשור", והכל כמובן למען לא ייפגעו "חירויות המחשבה והביטוי" של כ-ו-ל-ם.