X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מושגים
האם בתי הדין הרבניים כפופים לפסיקת בית המשפט העליון לעניין 'הלכת השיתוף'? וגם - האם נורמה שאינה מתכוונת להפלות יכולה להפלות? כל זאת ועוד בהלכת בבלי
▪  ▪  ▪
גם בבית הדין הרבני צריכה לחול הלכת השיתוף [AP]
חוק שיווי זכויות האישה הוא אידיאולוגי, מנסה לעקור מחקיקה קודמת תופעות של קיפוח האישה, ומחייב גם את בתי הדין הרבניים. משמעות הדבר הינה, בין השאר, כי שאלת שיתוף הנכסים בין בני הזוג אינה עוד מענייני המעמד האישי.

קיומה או העדרה של הפליה נקבע, בין השאר, על-פי האפקט שדבר חקיקה משיג, הלכה למעשה. "השאלה אינה רק מהו המניע של המחליטים; השאלה היא גם מהי התוצאה של ההחלטה. החלטה היא פסולה, לא רק כאשר המניע הוא לפגוע בשוויון, אלא גם כאשר המניע הוא אחר, אך הלכה למעשה נפגע השוויון.

הפליה עשויה להיות "נסתרת" ו"שיטתית", במובן זה, שאין היא מופיעה "על פני" הנורמה, אלא נובעת מ"האפקט" של הנורמה. כך הוא המצב על-פי המשפט העברי. האפקט, הלכה למעשה, של אי התחשבות בחיים המשותפים כבסיס ליצירת שיתוף בנכסים הינו כי רוב רובם של הנכסים, אשר נרכשו בתקופת הנישואין, ישויכו לגבר ולא לאשה.

על כל בתי הדין הדתיים במדינה להפעיל, בסוגיות "אזרחיות" נלוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי (כפי שדיבור זה מתפרש על-פי דין המדינה) הנתון לסמכותם, את המשפט האזרחי הכללי, כפי שפורש על-ידי בית המשפט העליון. פתרון זה מבטיח מחד-גיסא, אחדות של המשפט האזרחי בכל רחבי השיטה. הוא מונע "פיצול קניין", "פיצול חיוב" ו"פיצול בעלות" במסגרת אותה שיטת משפט עצמה.

הלכת השיתוף וההסדר הרכושי
עו"ד טלי אויזרוביץ
הלכת השיתוף קבעה כי בין בני הזוג שורר שיתוף קנייני בנכסים במשך כל זמן הנישואין * הלכת טווינקו מחדשת וקובעת כי השיתוף בחובות מתגבש עם פקיעת הנישואין
לרשימה המלאה

"על הערכאות (האזרחית והדתית) לכבד זו את זו"
ענבל בר-און
מהו כלל 'כיבוד הערכאות' בדיני המשפחה? זהו הכלל ולפיו אם אחת הערכאות תפסה סמכות, על הערכאה השניה לסגרת ולהימנע מלדון בעניין * למעט חריגים, כמובן
לרשימה המלאה

בג"צ: לא מתערבים בהחלטות ביה"ד הרבני
מתן פריידין
בג"צ דחה עתירה של אישה, שטענה כי בית הדין הרבני, החליט על משמורת בנה בידי אביו של הילד ממנו התגרשה, רק מכיוון שהאב מעניק לו חינוך חרדי * בג"צ: אנו לא ערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני
לרשימה המלאה

הרב דיכובסקי: אין לשלח אישה בידיים ריקות כשמדובר בפירוק נישואין אזרחיים
גיל איל
- קבע בדעת מיעוט; פסק: מבחינת ההגינות שבין אדם לחברו, יש לקבוע לה פיצוי מתאים, וזאת מדין "הענקה"
לרשימה המלאה

דיכובסקי לדיינים: לא להתגרות בבתי דין אזרחיים
עידן יוסף
הרב הדיין שלמה דיכובסקי יוצא לגמלאות ומשאיר צוואה רוחנית לעמיתיו: לא להסתמך על חוות דעתם של גורמים חיצוניים, לפסוק מיד ולא לענות את הדין
לרשימה המלאה

>
>
>
>
>
>
>
>
הלכת בבלי הינה הלכה מכוננת בתחום דיני המשפחה ובתחום היחסים בין מערכת המשפט החילונית לזו הדתית.
בהלכה זו קבע השופט (כתוארו אז) אהרן ברק, כי מקום בו הדין האזרחי לעניין רכוש משותף בין בני זוג, מתנגש עם הדין הדתי לעניין רכוש משותף בין בני זוג - ידו של הדין האזרחי גוברת ובית הדין הרבני מחויב להלכה האזרחית בדבר הרכוש המשותף. אותה הלכה אזרחית הינה הלכת השיתוף - הלכה שקבעה כי למרות הדין הדתי אשר מקנה לאישה - עם פירוק הנישואין - אך ורק את כתובתה, הרי שמכוח חוזה מכללא, וכן מכוח כללי הצדק, היושר וההגינות, תקבל אישה מחצית מרכוש הבעל עם התפרקות הנישואין, וזאת משום שבפועל, הגם שהרכוש לא נרשם על שמה, היא תרמה, בעצם עבודתה במשק הבית וגידולה את הילדים, להיווצרות הרכוש המשותף. הלכת הרכוש המשותף הינה פרי המשפט המקובל נוסח ישראל ותוצר של פיתוח המשפט, היא פרי הפסיקה הישראלית בשנות השישים והשבעים והיא פרי היצירה השיפוטית הישראלית והגישה המהותית והערכית למשפט, אשר החלה לדחוק, החל בשנות השישים והשבעים, וביתר שאת בשנות השמונים והתשעים, את הגישה הפורמליסטית הצידה.
גישה זו פירושה, שאין להתייחס אך ורק ללשונו היבשה של החוק, אלא יש לחתור לפירוש תכליתו של החוק ולפרש את החוק לאור ערכי היסוד של השיטה ולאור הערכים המקובלים בחברה באותה עת (בהשראת דבורקין: התיאוריה הפוליטית הקוהרנטית). גישה זו מצאה כי גם אם החוק היבש קובע כי אישה לא תקבל אלא את כתובתה, הרי פירוש תכליתי לדיני החוזים יקרא חוזה מכללא אל תוך יחסי בני הזוג ולפיו, בני הזוג נתכוונו לשתף את הרכוש ביניהם. לאחר היחקק חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 תעגן הלכת השיתוף את הרציונל לה בכללי הצדק, היושר וההגינות, כאמור.
בעוד שבג"צ עימנואל, אשר הוביל בסופו של יום למאסרם של הורי הילדות האשכנזיות אשר סירבו למלא אחר מצוותו של פסק הדין, גילם משפט אזרחי המחיל עצמו על הדין הדתי באופן כוחני, לשופט העליון בדימוס ברק הייתה את היכולת הנדירה להחיל את תפיסת עולמו השיפוטית על שיטת המשפט באופן מזדחל, סמוי, ושאינו מקים מהומות ציבוריות וחברתיות. בפסק דין מכונן, מנומק להפליא ובנוי לתלפיות מסביר ברק, מכוח עקרונות של אחדות של שיטה ומשפט, כיצד לא יתכן כי על מערכת רכושית אחת יחולו שתי מערכות דינים נפרדות, ועל אותו קניין יחולו כללים שונים כך שתגבר חוסר- הודאות במשפט. "קטיגוריות סיוטיות" כינה ברק את הדינים השונים (הדתי והאזרחי) אשר חלים על אותו רכוש - על כן באופן טבעי וכמעט "מתבקש" מציע ברק להחיל את הדין האזרחי גם בבית הדין הרבני, וזאת בכדי למנוע את "פיצול הקניין" - בדרכו העדינה, המיוחדת, ברטוריקה רווית שרשרת-הנחות-לוגיות המובילות בנימה צלולה ושלווה לתוצאה הרצויה לו, מגיע השופט בדימוס ברק למסקנה ולפיה לא יתכן כי על אותו רכוש תחולנה שתי מערכות דינים שונים ועל כן יש לבכר את תחולת הדין האזרחי על פני הדין הדתי, שכן בית הדין הרבני בישראל הינו חלק ממערכת המשפט הישראלית. פסק הדין, שלא כבג"צ עימנואל לא עורר כל מהומה, שכן הוא נכתב באותה רטוריקה ברקית כשרונית אשר יודעת להוביל לתוצאה הרצויה מבלי שנשים לב ומבלי שנרגיש: כך לדוגמה זרעי ה'מהפכה החוקתית' - מבית היוצר של אהרן ברק נזרעו אי שם בשנות השמונים, ואך ורק בסוף שנות התשעים החל הציבור הישראלי לחוש את תוצאותיה של אותה מהפכה חוקתית, הכל תודות לרטוריקה הפסיקיתית בה הוא מניח את יסודותיו של רעיון בפסק דין אחד, מפתח אותו בפסק דין אחר, וזאת באופן כה מזדחל, איטי ומטפטף, עד שכשהציבור נעשה ער לעצם קיומה של התפיסה החדשה, התפיסה כבר היכתה שורשים במשפט.
הלכת בבלי הינה הלכה מכוננת לא רק משום שהיא כפתה - באופן עדין - ובאזמל מנתחים רטורי-פסיקתי - את הלכת השיתוף על בתי הדין הרבניים מתוך מגמה להכפיף את בתי הדין הדתיים לדין האזרחי ככל שהדבר קשור בדיני ממונות: זוהי הלכה מכוננת גם משום שהיא מבטאת תפיסה לא פורמלאלית של שוויון, בבחינת 'הלכת הצפיות' של עיקרון השוויון: הלכה זו קבעה - ממש כמו הלכת הצפיות בדין הפלילי הקובעת כי אין זה משנה שלא התכוונת להזיק כל עוד ידעת שהמעשה שלך יוביל לתוצאה מזיקה - כי אין זה משנה אם נורמה לא כוונה להפלות כל עוד היא מפלה: בהלכת בבלי נאמרת אמרה פמיניסטית מקינונית, אשר גורסת כי שוויון אריסטוטלי אין די בו: אין די לקבוע כי כל אחד מבני הזוג יצאו מקשר הנישואין עם מה שהגיעו אליו - זהו שוויון פורמלי בעוד ששוויון מהותי צריך לאזן את הפערי-הכוחות-הכלכליים בין בני הזוג שנבעו מהבדל היסטורי-מגדרי. ברק מגיע לתוצאה מקינונית על-ידי הפעלת כללים של פרשנות תכליתית.
פסק דין זה, אם כן, לבד מהיותו סממן דרך בדרך לשוויון מלא של נשים בחברה הישראלית ותמרור אזהרה לבית הדין הרבני - לבל יתעלם מפסיקותיו של בג"צ ומן ההלכות הנהוגות בבית המשפט האזרחי - מהווה יצירת מופת שיפוטית באשר הוא מדגיש את קווי המתאר של עיקרון יסוד בשיטת המשפט שלנו: אחדות של שיטה ומשפט והצורך בהרמוניה נורמטיבית בין מערכות דינים שונות, כמו גם פרשנות תכליתית והעדפת המהות על הפורמליזם.

הסוגיה שהובילה לכינון ההלכה - מבוא

בפתח פסק הדין מתאר השופט ברק את הסוגיה המשפטית אשר הובילה לכינונה של הלכת בבלי: האם חלה הלכת שיתוף הנכסים אשר פותחה בבית המשפט העליון בבית הדין הרבני ?
ברק מציין כי הלכת השיתוף היא פרי יצירתו של בית המשפט, וכי היא מהווה "דוגמה מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אובני בית משפט זה. היא משתמשת בקונסטרוקציה חוזית שענינה הסכם (משתמע) בין הצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות. המכשיר המשפטי נועד להגשים מטרה חברתית. הוא מכוון להביא לצדק חברתי. הוא מבוסס על השוויון בין המינים. הוא ניזון מהתפישה כי בני הזוג תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה.
ברק מציין כי:
  • "שונה עמדתם של בתי הדין הרבניים: על-פי גישתם - וכפי שהם מפרשים את המשפט העברי - זכאית האשה בגירושיה לעיקר ולתוספת הכתובה. כן זכאית היא, על-פי שיקול דעת בית הדין, לפיצויים. אם קיים הסכם בין הצדדים, המעניק לאשה שיתוף בקניין בנכסים מסוימים, יש לכבד הסכם זה. עם זאת, החיים המשותפים אינם יוצרים, כשלעצמם, חזקה בדבר קיום הסכם לשיתוף. אפילו חיו בני הזוג באורח חיים תקין, ובמאמץ משותף, אין בכך כדי להקים חזקה בדבר שיתוף בנכסים. על כן, אם הנכסים רשומים על שם הבעל, הוא יזכה בהם".

הסוגיה שהובילה לכינון הלכת בבלי (1): פיצול הקניין

ברק מסביר כי התוצאה המתקבלת, הינה אפוא זו, של "פיצול הקניין". בני זוג עשויים להחשב כבעלים משותפים בנכסים בבית המשפט האזרחי, וכנעדרים זכויות משותפות בבית הדין הרבני. "לכאורה, פיצול זה היה נמנע אילו סברנו כי שאלת השיתוף בנכסים בין בני זוג היא אחד מ"ענייני נישואין וגירושין" (סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953). אילו סברנו כך היה נמנע לכאורה הפיצול, שכן הן בית המשפט האזרחי והן בית הדין הרבני היה מכריע בשאלת השיתוף על-פי אותו דין עצמו, הוא המשפט העברי".
ברק מציין כי:
  • ...מאז חוק שיווי זכויות האשה, "'נשרו' מעניני הנישואין... נכסי האשה וזכויות הבעל (או 'המשפחה') בהם". "יחסי הממון בין בני-זוג... אינם נכללים במסגרת 'עניני נישואין', כאמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, ואין תחולתו של הדין האישי משתרעת עליהם".
וכן כי:
  • אכן, הלכות שיתוף הנכסים אשר פותחו על-ידי בית המשפט העליון אינן נגזרות מאקט הנישואין, ואין הם בגדר עניני נישואין. הן נגזרות מהסכם בין הצדדים, והם חלק מחופש ההתקשרות המוכר בדין הכללי (ראה סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). על כן הן חלות לא רק בזוג נשוי כדת וכדין, אלא גם בידועים בציבור. מכאן גם הגישה, כי הלכת שיתוף הנכסים חלה בבית המשפט האזרחי גם בבני זוג דרוזיים.
    הלכות השיתוף הן בגדר עניינים אזרחיים שבית המשפט האזרחי מוסמך לדון בהם, והלכה למעשה דן בהן על-פי המשפט האזרחי.
    בית-הדין הדתי דן אף הוא בשאלת השיתוף, שעה שזו נכרכת כדין לתביעת גירושין. הוא עושה כן על-פי המשפט העברי, ואין הוא מוכן להכיר, על-פי תפישות המשפט העברי עצמו, בדין שיתוף הנכסים האזרחי. נוצר, אפוא, כפי שראינו מצב קשה של "פיצול הבעלות". פיצול זה פוגע לרוב באשה. הטעם לכך הוא זה: על-פי צורת החיים הטיפוסית עד כה בחברה הישראלית, הפעילות האקטיבית לרכישת ההון המשפחתי נעשית לרוב בידי הבעל, הפועל "כלפי חוץ" בעוד האשה מנהלת לרוב את משק הבית והלכותיו. מציאות זו גורמת לכך שהפעולות (הפיסיות והמשפטיות) לרכישת נכסים נעשות לרוב על-ידי הבעל. נכסים קנייניים אף רשומים לרוב על שמו. בית משפט אזרחי מכיר בשיתופה של האשה במכלול הנכסים (בין אלה הרשומים על שם הבעל ובין אלה שאינם רשומים על שמו) ובלבד שקויימו התנאים של הלכות השיתוף. לא כן בית הדין הרבני. לגבי דידו חיי השיתוף אינם יוצרים שיתוף בנכסים. האשה תזכה בעיקר בתוספת הכתובה. "הפיצויים" הניתנים לה על-פי הדין הדתי נופלים לרוב בהרבה מערכם של כלל נכסי המשפחה, המגיעים לה על-פי הלכות השיתוף. התוצאה המתקבלת הינה אפוא זו, שמכלול זכויותיה האזרחיות של האשה, המוכרות בדין הכללי ובבית המשפט האזרחי, אינן מוכרות בבית-הדין הרבני.

הסוגיה שהובילה לכינון הלכת בבלי (2): מירוץ הסמכויות

ברק מציין כי:
  • מצב קשה זה גורר אחריו תופעות קשות. אחת מהן היא זו של "מירוץ סמכויות"; יש בכריכה כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט האזרחי לדון בתביעה לשיתוף המוגשת לאחר הכריכה. כתוצאה מכך נוצר מצב מביך של "מירוץ סמכויות". האשה מזדרזת לפנות לבית המשפט בתביעת שיתוף, ואילו הבעל מבקש להקדים אותה בתביעת גירושין בבית הדין הרבני עמה הוא כורך את ענייני הרכוש/ התוצאה המתקבלת הינה, אפוא, זו שתחת ניסיון לעשות מאמץ לפתור את הסכסוך בין בני הזוג תוך הבנה הדדית, מנסה כל אחד מהם להקדים את רעהו בפנייה לערכאת השיפוט הנוחה יותר מבחינתו. במקום ניסיון להבנה ולשיקום החיים המשותפים, מוקצנות העמדות ומתחיל מאבק משפטי. אם הגבר מקדים את האשה במרוץ זה, עשויה האשה להפסיד את מרבית זכויותיה ברכוש, אשר נתפס על-ידי המשפט הכללי (ובית המשפט האזרחי) כרכוש משותף. כמובן, ניתן היה למנוע תוצאה זו אם דין "הכריכה" היה משתנה.
    במקרה זה, היה בית הדין הרבני מסתפק בעניין הגירושין, ואילו שאלות הרכוש היו נידונות בבית הדין האזרחי. הצעות ברוח זו הועלו בעבר, שכן מטרת הכריכה, שהיא מניעת פיצול הדיון, אינה מושגת ותחתיה מושג מירוץ סמכויות מביך.


משפטה של מדינה שואף לשלמות. הוא מבקש להשיג קוהרנטיות נורמטיבית. בענייני המעמד האישי, על-ידי הכרה במשפט הדתי כמשפט המדינה. אין כל מקום, ואין כל צידוק, להרחיב ייחוד זה לתחומי המשפט האזרחיים. בית הדין הדתי הוא חלק אינטגרלי של מערכת השיפוט בישראל. בתי הדין הרבניים כפופים גם לפרשנות אשר מפעיל ביהמ"ש העליון. משום שהלכה פסוקה של בית-המשפט העליון היא דין בישראל.

שאלה של הפעלת המשפט האזרחי בבית הדין הרבני

ברק שואל:
  • האם פיצול "הבעלות" הוא הכרחי? האם אין דרך למנוע את המצב הקשה אליו נקלעה השיטה המשפטית שלנו? ניתן לומר כי תוצאה זו היא בלתי נמנעת, בשל קיומם של שתי ערכאות שיפוט נפרדות. בשל השוני בין הערכאות לעיתים הדין הולך אחר הדיין.
    האם משום שהדין הדתי נהוג בבית הדין הדתי, סוגיית הרכוש תידון לפי דין זה וקניינה של האישה, רק משום ערכאת הדיון הייחודית הזו, 'יעלם'? זוהי סוגייה של הפעלת המשפט האזרחי בבית הדין הדתי; האם לא חייב בית הדין הרבני, הדן בשאלות רכושיות הכרוכות לסכסוך גירושין, לקבל את הכרעתו של המשפט האזרחי באשר לשאלה מהו הרכוש העומד לחלוקה?
לדעת ברק, הגם שביה"ד הרבני מחויב לדין הדתי, בתחום זה של הרכוש המשותף חל חוק שיווי זכויות האישה, קרי גם הגישה לפיה רק דבר חיקוק מפורש 'יכפיף' את ביה"ד הרבני לאמות מידה אזרחיות ולא 'המשפט המקובל של ישראל', יש בה להביא את ביה"ד הרבני לפסוק לאור עקרונות של שוויון. לפי ברק אין לביה"ד רבני סמכות להכריע בסוגיית הרכוש שלא לפי המשפט האזרחי, כי מלכתחילה סטטוס הרכוש של בני הזוג נקבע על-פי המשפט האזרחי.

הלכת שיתוף הנכסים וחוק שיווי זכויות האישה

ברק מציין כי "חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951 קובע מספר הוראות, החשובות לענייננו". סעיף 1 לחוק קובע:
  • "דין אחד יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית; וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האשה, באשר היא אשה, לכל פעולה משפטית - אין נוהגים לפיה".
סעיף 2 לחוק מוסיף וקובע:
  • "לאשה נשואה תהיה כשרות מלאה לקנין ולעשיה בקנינים כאילו הייתה פנויה; ואין קניניה שרכשה לפני הנישואין נפגעים על-ידי קשר הנישואין".
עוד מציין ברק את דבר החוק ולפיו:
  • הוראות אלה, אין בהן כדי "לפגוע בדיני איסור והיתר לנישואין ולגירושין" (סעיף 5). כל בית משפט חייב לנהוג על-פיהן. "כן ינהג לפי חוק זה כל בית דין המוסמך לדון בענייני המעמד האישי, אלא אם כל הצדדים הם בני שמונה עשרה שנה ומעלה והסכימו לפני בית הדין, מרצונם הטוב, להתדיין לפי דיני עדתם" (סעיף 7).
ברק מציין עוד כי "חוק שיווי זכויות האישה הוא אידיאולוגי, מנסה לעקור מחקיקה קודמת תופעות של קיפוח האישה, ומחייב גם את בתי הדין הרבניים. משמעות הדבר הינה, בין השאר, כי שאלת שיתוף הנכסים בין בני הזוג אינה עוד מענייני המעמד האישי".
מכאן מסיק ברק כי:
  • נפתח אפוא הפתח - אם אכן היה צורך בו - לסמכות השיפוט של בתי-המשפט האזרחיים בעניין שיתוף נכסים בין בני זוג; שנית, בהפעילו את הסמכות האמורה, על בית המשפט האזרחי להחיל, לעניין שיתוף נכסים, משפט חילוני. שלישית, חל שינוי מהותי בתחולתו של המשפט העברי בבית הדין הרבני, בכל הנוגע לכשרותה (כלומר, יכולתה המשפטית) של אשה בקניינים. שינוי זה אינו מצומצם אך לביטול זכות הבעל לאכול פירות מנכסי מלוג של אשתו - שינוי זה הוא עמוק יותר. כל דין דתי אשר בית הדין הרבני מפעיל, חייב להתאים לעיקרון השוויון (הקבוע בסעיף 1 לחוק שיווי זכויות האשה). בית הדין הרבני אינו רשאי, אם כן, לקבוע דיני שיתוף נכסים - או דיני אי-שיתוף בנכסים - המבוססים על הפליה לרעת האשה.
    הנה כי כן, חוק שיווי זכויות האשה - החל במפורש בבית הדין הרבני - קובע מסגרת להמשך הפעלתו של המשפט העברי בבית הדין הרבני בדבר שיתוף נכסים בין בעל ואשה. מסגרת זו קובעת, כי דיני שיתוף הנכסים של המשפט העברי, המופעלים על-ידי בית הדין הרבני, חייבים לקיים שוויון בין הבעל לאשה.

דין יכול להיות מפלה הגם שאינו מתכוון להיות כזה

לאור האמור לעיל מעלה ברק את השאלה: האם הלכות שיתוף הנכסים כפי שבית הדין הרבני מפעיל אותן, עולות בקנה אחד עם עיקרון השוויון?
  • על שאלה זו משיב בא-כוח המשיב מס' 2 בחיוב. לטענתו, הדין העברי באשר לשיתוף הנכסים - לפיו עצם החיים המשותפים אינם יוצרים, כשלעצמם, חזקת שיתוף - אינו דין המפלה את האשה בתור שכזו. אותו דין עצמו מוחל הן לגבי האשה והן לגבי האיש, וממילא אין לראותו כדין מפלה. המשפט העברי נוקט אפוא, לדעת בא-כוח המשיב מס' 2, בעמדה נויטרלית, ללא יחס של איפא ואיפה, וללא כל הפליה כנגד אשה בתור שכזו. לדעתי, אין לקבל גישה זו. קיומה או העדרה של הפליה נקבע, בין השאר, על-פי האפקט שדבר חקיקה משיג, הלכה למעשה. "השאלה אינה רק מהו המניע של המחליטים; השאלה היא גם מהי התוצאה של ההחלטה. החלטה היא פסולה, לא רק כאשר המניע הוא לפגוע בשוויון, אלא גם כאשר המניע הוא אחר, אך הלכה למעשה נפגע השוויון".
    הפליה עשויה להיות "נסתרת" ו"שיטתית", במובן זה, שאין היא מופיעה "על פני" הנורמה, אלא נובעת מ"האפקט" של הנורמה. כך הוא המצב על-פי המשפט העברי. האפקט, הלכה למעשה, של אי התחשבות בחיים המשותפים כבסיס ליצירת שיתוף בנכסים הינו כי רוב רובם של הנכסים, אשר נרכשו בתקופת הנישואין, ישויכו לגבר ולא לאשה. המציאות החברתית-כלכלית בישראל הינה, כי "יחסי החוץ" מתבצעים לרוב בידי הגבר ולא בידי האשה. זו אחראית על "יחסי הפנים". גישה "נויטרלית" לחיים המשותפים, משמעותה הפליה למעשה כלפי האשה. לרוב היא אינה מנהלת משא-ומתן עם צד שלישי לרכישת הנכסים; אלה לרוב אינם נרשמים על שמה. התוצאה היא אפוא, כי הבעל הופך להיות בעל הנכסים. רק התחשבות בחיים המשותפים כמעניקה קניין משותף עשויה לאזן את התוצאה, ולהביא לשיוויון בין הצדדים. רק כך ניתן יהא ליתן ביטוי לפועלה של האשה בביתה פנימה ולאחריות הרובצת עליה לגידול הילדים וחינוכם. רק בדרך זו ניתן יהיה להגשים את התפישה, כי "עשיית האשה בבית ופעילות הבעל בעסקיו הן כשתי זרועות הפועלות יחדיו, החובקות את גזעו האיתן של קן המשפחה על כל מרכיביו ומשתלבות זו בזו".
    עמדתו של המשפט העברי, שאינו מוכן להתחשב בחיי השיתוף כמקור לכוונת שיתוף, מפלה הלכה למעשה את האשה.
    התוצאה היא אפוא, כי חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951 - החל במפורש על בית הדין הרבני - מצמצם את החופש הנתון לבית הדין הרבני בעיצוב הזכויות ברכוש שנצטבר במשך חיי הנישואין. על בית הדין הרבני לנהוג שיוויון בחלוקתו של רכוש זה. משמעות הדבר הינה, כי עליו לחלקו שווה בשווה בין בני הזוג, ובלבד שהוא נצבר תוך חיי משפחה תקינים, ותוך מאמץ משותף של בני הזוג, גם אם האשה פעלה בביתה פנימה והבעל פעל ביחסי החוץ. כמובן, רשאים בני הזוג להסכים ביניהם אחרת. הנטל בעניין זה מוטל על בן הזוג הטוען לקיומו של הסכם זה. ההנחה צריכה להיות - וזו הנחה המתבססת על מציאות החיים של החברה הישראלית כיום - כי הכוונה הטיפוסית הינה לשיתוף נכסים, והנטל מוטל על המבקש לסתור חזקה זו. הלכת המשפט העברי סותרת גישה זו, והיא אינה עולה על כן, בקנה אחד עם דרישותיו של חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951. מכיוון שבית הדין הרבני פועל בניגוד למצוותו של חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, דין החלטתו להתבטל.


חוק שיפוט בתי הדין הרבניים, הקובע כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל יערכו לפי דין תורה- הוא מפלה, אך צריך לחול בצמצום ולא להתפרש גם על סוגיית הרכוש.

קטיגוריות סיוטיות או: פתרון לבעית פיצול הקניין

כעת ניגש ברק לסוגית "פיצול הקניין" – היינו הבעיה אשר נוצרת כאשר על אותו רכוש חלים שני דינים נפרדים: הדין העברי והדין האזרחי.
ברק מפנה לפרופ' לבונטין אשר ציין כי שיטת משפט נאורה צריכה לשאוף להדביר מצב של פיצול בסטטוס. הוא מציין כי "מה שמרכך זאת הוא שלעיתים ביה"ד רבני קולט פסיקה אזרחית מכוח 'תקנת הקהל' או שסטטוס אזרחי/דתי של קניין אינו 'מתנגש' הואיל והמתדיינים דנים בקניינם בהסכמה", אולם "הבעייתיות הינה שלרוב בתי הדין הרבניים אינם נכונים, מכוח דוקטרינות פנימיות שלהם, לקלוט את המשפט האזרחי אל הדין הדתי":
  • נראה לי, כי לבעיה הניצבת בפנינו בעתירה זו, יש רק פתרון אפשרי אחד, והוא זה: על כל בתי הדין הדתיים במדינה להפעיל, בסוגיות "אזרחיות" נלוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי (כפי שדיבור זה מתפרש על-פי דין המדינה) הנתון לסמכותם, את המשפט האזרחי הכללי, כפי שפורש על-ידי בית המשפט העליון. פתרון זה מבטיח מחד-גיסא, אחדות של המשפט האזרחי בכל רחבי השיטה. הוא מונע "פיצול קניין", "פיצול חיוב" ו"פיצול בעלות" במסגרת אותה שיטת משפט עצמה.
    פתרון זה אינו פוגע מאידך-גיסא בדין הדתי, הממשיך לחול בענייני המעמד האישי. כמובן, הוא מאפשר גם, לאותם בתי דין דתיים המוכנים לכך, להכיר בתחולת הדין האזרחי מכוח דוקטרינות פנימיות הקיימות במסגרתו של הדין הדתי. עם זאת, מנקודת המבט של השיטה כולה, תחולת המשפט האזרחי הכללי היא תחולה "חילונית". לביסוסה של גישה זו ניתן להצביע על השיקולים הבאים.
    ראשית,משפטה של מדינה שואף לשלמות. הוא מבקש להשיג קוהרנטיות נורמטיבית. בענייני המעמד האישי, על-ידי הכרה במשפט הדתי כמשפט המדינה. אין כל מקום, ואין כל צידוק, להרחיב ייחוד זה לתחומי המשפט האזרחיים. בית הדין הדתי הוא חלק אינטגרלי של מערכת השיפוט בישראל. בתי הדין הרבניים כפופים גם לפרשנות אשר מפעיל ביהמ"ש העליון. משום שהלכה פסוקה של בית המשפט העליון היא דין בישראל. לשם שלילת תחולתה בערכאת שיפוט מיוחדת נדרש דבר חקיקה מיוחד, הקובע זאת במפורש. דבר חקיקה כזה אינו קיים בישראל.
    שנית, המשפט האזרחי הכללי מבטא את זכויות האדם הבסיסיות. המשפט האזרחי קובע אפוא, את זכויותיו וחובותיו של הפרט כלפי כל פרט אחר. הוא מגדיר מהו "הרכוש" של אדם בשיטת המשפט. על-פיו מוכרע מה ש"יש" לפרט ומה ש"מגיע" לו. רכוש זה ניתן ליטול ממנו ללא הסכמתו (המפורשת או המשתמעת) רק מכוח הוראות מפורשות בחקיקה.
    ההוראה המפורשת בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 בדבר הכריכה (סעיף 3), אינה קובעת כל הוראה מפורשת לפיה נשללת תחולתו של המשפט האזרחי על קביעת היקפו של הרכוש שהכרעה בו נכרכת לגירושין. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) צריך להתפרש, אף הוא, על-רקע עקרונות היסוד של המשפט והשיטה. אין לפרש היתר לכריכה כהיתר להפקעה.חוק שיפוט בתי הדין הרבניים, הקובע כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל יערכו לפי דין תורה- הוא מפלה, אך צריך לחול בצמצום ולא להתפרש גם על סוגיית הרכוש.
    שלישית, בין המשפט ובית המשפט האזרחי לבין הדין ובית הדין הדתי קיימים קשרים שאין לנתקם. בית הדין הדתי אינו פועל בחלל ריק. הוא פועל במסגרת השיטה המשפטית הכללית. אין כל אפשרות לבסס את היקף הרכוש של בני זוג על-פי המשפט העברי, אם ביסוס זה אינו מוכר על-ידי המשפט האזרחי הכללי.

סיכום

ברק מסכם משנתו: "בית דין רבני דן בענייני המעמד האישי על-פי הדין העברי. בית דין רבני דן בעניינים רכושיים אזרחיים על-פי הדין האזרחי הכללי":
  • המסקנה המתבקשת מפסק-דין זה היא כפולה: ראשית, הלכות המשפט העברי, בדבר שיתוף (או אי-שיתוף) בנכסים בין בני זוג החיים חיים משותפים, אינן מתיישבות עם חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951; שנית - וזה העיקר - על בית הדין הרבני - בדונו בענייני רכוש הנכרכים לענייני גירושין - להכריע בסכסוך באשר למהותו של הרכוש העומד לחלוקה על-פי המשפט האזרחי הכללי. הלכת שיתוף הנכסים כפי שפותחה על-ידי בית המשפט העליון, היא חלק מהמשפט האזרחי הכללי, ועל כן על בית דין רבני להכריע בסכסוך על-פי הלכות אלה. מכאן, שבעניינים הרכושיים, נשוא העתירה, יש להכריע על-פי הלכת שיתוף הנכסים "האזרחית". לאור מסקנתנו, מן הראוי הוא להחזיר את התיק לבית הדין הרבני, על-מנת שידון מחדש בחלוקת הרכוש, לאור האמור בפסק-דיננו.

תאריך:  15/07/2010   |   עודכן:  16/07/2010
שתף:

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
הלכת בבלי
הודעות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב הודעה 
1
האם יש עדיין חשיבות לכתובה?
תמימה  |  27/07/10 11:17

פורום: זכויות אדם
+
שאדון שטיין יחזור לאמריקה
עו"ד שמעון הצדיק  |  19/08/19 18:02
 
- אך כמובן שמותר לסרב ליהודי
הגלשנית  |  19/08/19 21:53
פורום: אקטיביזם שיפוטי
+
לוין, דובר החונטה המשפטית שוב
רון6  |  2/06/19 09:48
+
לפעמים אתה סתם מקשקש
אריה אל תבלבל מח  |  24/04/19 11:12
 
- חוסר הבנה פשוטה של הגיון בריא
אלי ליולקו   |  24/04/19 17:06
 
- תגובה
מורי  |  2/06/19 09:09
+
בית המשפט הרס את הדמוקרטיה
צרצר  |  7/05/18 19:20
 
- תפרפר אותם
פרפר  |  29/10/18 22:16
 
- הספיק לי לקרוא משפט אחד
אלי ליולקו   |  17/04/19 10:33
+
בנט צודק ..קפצנו משמגר ואגרנט
אוליבר וונדל   |  8/07/18 12:03
+
מה הוא מתערב
j/n  |  4/07/18 16:19
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
ענבל בר-און
לא תמיד בתי המשפט יכולים להעניק לאזרח הקטן סעד בזמן אמת    לשם כך נוצר הסעד העצמי    עשיית דין עצמי תחת עינו הפקוחה של בית המשפט
ענבל בר-און
כאשר מעשה מזיק נכנס לגדרי עוולה פרטיקולרית, האם נשללת זכות התביעה בעוולת מסגרת? זו השאלה אשר הועלתה בפרשת כרמלי - הלכה מכוננת לעניין היחס בין עוולות מסגרת לעוולות פרטיקולריות
ענבל בר-און
בכדי להשית על מזיק פיצוי נזיקי על הניזק להוכיח קשר סיבתי בין העוולה לבין הנזק    בכדי להרשיע אדם בעבירת תוצאה יש להוכיח קשר סיבתי בין ביצוע העבירה לבין התוצאה האסורה    מהו אותו 'קשר סיבתי'?
ענבל בר-און
כיום זה מובן מאליו כי ניתן לתבוע את הרשות בגין מעצר שווא    בעבר לא    עד בואה של הלכת גורדון
ענבל בר-און
נער בן 15 אשר נותר משותק בארבעת גפיו עקב קפיצת "נר" למים הרדודים בבריכה, הפך ברבות הימים להלכה מכוננת בדיני הנזיקין    כל מה שרציתם לדעת על רשלנות, היפר חובה חקוקה, קשר סיבתי משפטי ושיקולי מדיניות שיפוטית
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il