"זכויות האדם במשפט הפרטי" הינה דוקטרינה משפטית מבית מדרשו של שופט בית המשפט העליון בדימוס,
אהרן ברק. לשיטתו, זכויות האדם הינן 'טוב' טבעי אשר דינן לחול גם בין פרטים מובהקים, ולא רק מצד השלטון כלפי הפרט. הרציונל הוא שיש וגוף פרטי מחזיק בכוח כלפי הפרט שהוא רב ועצום כלפי אותו פרט, מאשר הכוח שהשלטון מחזיק כלפי הפרט.
דוקטרינת זכויות האדם במשפט הפרטי, לצד דוקטרינת ה
גופים הדו-מהותיים, נועדה לטשטש את הגבולות בין המשפט הפרטי למשפט הציבורי, ויחד, דוקטרינות אלו מבטאות
דואליות נורמטיבית. אך בעוד שדוקטרינת ה
גופים הדו-מהותיים מכירה בדיכוטומיה פרטי-ציבורי, וכל תכליתה הינה להזיח את קו הגבול, ולהכיר ב"מרחב תפר" בו לגופים פרטיים מאפיינים של גופים ציבוריים, דוקטרינת זכויות האדם במשפט הפרטי חותרת תחת האבחנה בין 'משפט פרטי' ל'משפט ציבורי', ומבקשת להחיל את זכויות האדם גם במשפט הפרטי.
הנשיא בדימוס
אהרן ברק קיבל את השראתו לפיתוח הדוקטרינה מהמשפט הנוהג במדינות המערב, שם לזכויות האדם תחולה במשפט הפרטי, וזאת דרך מונחי שסתום במשפט כגון:
עיקרון תום הלב,
תקנת הציבור,
היפר חובה חקוקה ו
רשלנות.
ברק בחר לאמץ את 'מודל התחולה העקיפה המחוזקת' הנוהג במשפט הגרמני.
לשיטתו של ברק, היות שמונחים אלו - הנטועים במשפט הפרטי - הינם מונחים עמומים, ניתן לצקת בהם תוכן משתנה לאור ערכי היסוד של השיטה - ועל כן ניתן להחיל דרכם את זכויות היסוד שבחוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו, במשפט הפרטי. במילים אחרות: חוזה יכול להיחשב כסותר את
תקנת הציבור אם הוא פוגע בזכויות היסוד של אחד המתקשרים בחוזה, התנהלות של שמעון יכולה להיחשב רשלנית ביחס לראובן אם שמעון פוגע בזכויות היסוד של ראובן.
ב
הלכת קסטנבאום הציג לראשונה המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק, את תפישת-עולמו בנוגע לתחולת זכויות האדם במשפט הפרטי. באותה פרשה קבע ברק כי תניה חוזית שקבעה חברה קדישא בחוזה האחיד שלה, ולפיה נאסר כיתוב לועזי על המצבה, סותרת את
תקנת הציבור, שכן היא פוגעת בכבוד האדם של קרובי המנוחה ובכבודה של המנוחה - אשר בילתה את מרבית חייה בארצות-הברית וזו השפה בה חיה והתבטאה, וזו השפה אשר תאפשר לקרוביה להתייחד עם זכרה.
זו היוותה את ההזדמנות של ברק לפרוש את משנתו:
- "...עם זאת, גם כל פרט חייב בכיבוד זכויות היסוד של הפרט האחר. אכן, חובתו של הפרט לקיים את זכויות היסוד של זולתו נגזרת מאותו מקור עצמו ממנו נגזרת חובת השלטון - אלה הם תפיסות היסוד החברתיות ועקרונות היסוד המשפטיים עליהם בנויה שיטת המשפט. על-כן, לא רק השלטון מחויב בכיבוד זכות האדם בדבר חופש העיסוק של הפרט, אלא גם מעסיק מחויב בכיבוד חופש העיסוק של המועסק על-ידיו. מכאן התפיסה, כי הגבלה בלתי סבירה על חופש העיסוק נוגדת את תקנת הציבור (ראה ע"א 566/77 [36]). בדומה, לא רק השלטון מחויב בכיבוד זכות האדם לחופש הביטוי, אלא גם מתקשרים חוזיים מחויבים בכיבוד של זכות זו. על-כן נפסל תנאי בחוזה שבו נטל על עצמו עיתון התחייבות שלא לפרסם עניינים מסוימים (ראה neville v. Dominion of 556, at[43] (1915) canade news company limited), כמו-כן, לא רק השלטון מחויב בכיבוד זכות האדם בדבר כבוד האדם וחירותו, אלא כל פרט מחויב בכך ביחסיו עם הפרטים האחרים. על-כן חוזה לעבדות בטל הוא. בדומה בטל חוזה השולל מאדם את חופש המצפון והדת או המעמידו בתלות השוללת את עצמאותו. הוא הדין בחוזה הלוואה, בו מתחייב הלווה להימנע מכל פעילות, לרבות מסירת נכסים, נטילת הלוואות וביצוע פעולות כלכליות אחרות (ראה , At[44] (1917) horwood v. Millar's timber and trading company limited 31).
הדיבור "תקנת הציבור" הוא דיבור עמום. אין הוא מקרין מתוך עצמו-על-רקע תכליתו - משמעות ברורה. כמו לעניין מושגי שסתום אחרים, כך גם לעניין תקנת הציבור, מוטל על בית המשפט לקבוע את תוכנו בכל חברה נתונים ובכל עת נתונה. אכן, "יישומה והפעלתה נתונים איפוא לשיקול-דעתו של בית המשפט" (ע"א 614/76, 625[35] הנ"ל, בעמ' 93). עם זאת, שיקול-דעת זה אינו שרירותי. בית המשפט אינו נותן ביטוי לתחושותיו הסובייקטיביות. בית המשפט חייב ליתן ביטוי לתפיסות היסוד של החברה שבה הוא חי ופועל. עמד על כך השופט לנדוי בדבריו, המהווים ציוני דרך בפסיקה הישראלית:
"אין זאת אומרת, שבית המשפט רשאי להתערב כרצונו ביחסי החוזה, לפי השקפתו הפרטית של השופט על מה שטוב ומועיל בעיניו מבחינות עקרוניות אלו, אלא עליו להיות פרשן נאמן להשקפות המקובלות על הציבור הנאור, שבתוכו הוא יושב" (ע"א 461/62 [37], בעמ' 1335).
"ההשקפות המקובלות על הציבור הנאור" מבטאות את המצפון הציבורי הכללי ואת השכנוע ההערכתי של החברה באשר להתנהגות הראויה והבלתי ראויה ביחסים החוזיים בין הפרטים. שכנוע זה יונק חיותו ממסמכי היסוד של החברה - חוקי היסוד והצהרת העצמאות - ומעקרונותיה, כפי שהם מצאו ביטוי בחקיקה ובהלכות הפסוקות לדורותיהן".
לשיטת ברק, החלת זכויות האדם במשפט הפרטי מחייבת איזון בין הערכים המתנגשים המוזרמים דרך 'מושגי השסתום', היינו - אם ערכי היסוד של השיטה מוחלים על חוזה פרטי דרך מונח השסתום 'תקנת הציבור', הרי שערכי יסוד אלו כוללים בחובם לא רק את ערך 'כבוד האדם' אלא גם את ערך 'חופש החוזים', ויש לערוך איזון אנכי בין ערכים אלו:
- "...עקרונות היסוד של השיטה בכלל וזכויות האדם בפרט אינן מגבשות בדרך מכאנית "תקנת ציבור". כפי שראינו (ראה פיסקה 8לעיל), לעתים קרובות עקרונות היסוד מתנגשים זה בזה. זכויות האדם של האחד פוגעות בזכויות האדם של האחר. חופש העיסוק של האחד פוגע בחופש החוזים של האחר. חופש הביטוי של האחד פוגע בכבוד האדם של האחר. דבר זה בולט במיוחד במסגרת העיקרון של "תקנת הציבור" בחוזים, שכן אחד מעקרונות היסוד של שיטתנו הוא העיקרון בדבר חופש החוזים (ראה ד"נ 22/82 [5]), ואחת מזכויות היסוד של האדם שיש להתחשב בה היא זו של האוטונומיה של הרצון הפרטי. זהו חלק מכבוד האדם וחירותו. התקשרות חוזית היא ביטוי לאוטונומיה זו. חופש החוזים הינה זכות חוקתית. כאשר תוכנו של חוזה פוגע בחופש העיסוק, בכבוד האדם, בחופש התנועה, בחופש המצפון והדת או בחופש הביטוי - אין לגבש את "תקנת הציבור" על-ידי הפעלה פשוטה של עקרונות אלה. נדרש איזון בין העקרונות המתנגשים. רק כאשר משקלו של העיקרון בדבר חופש החוזים והאוטונומיה של הרצון הפרטי קטן ממשקלו של הערך הנוגד והמתנגש - רק אז יש מקום לבטל תניה בחוזה או את החוזה כולו בשל ניגוד לתקנת הציבור... הנה כי כן, "תקנת הציבור" הינה פרי האיזון והשיקולים של ערכים מתנגשים".