הצעת חוק מיום 21.07.10 של הח"כים
נחמן שי ו
רוברט אילטוב מציעה להמיר - בשורה של חוקי עבודה - את המונח "מעביד" במונח "מעסיק". לדברי מציעי החוק:
- "המונח "מעביד" בחוקי מדינת ישראל איננו משקף את יחסי העבודה, עולם העבודה ואת המציאות העסקית בעולם כיום. זהו מונח אנכרוניסטי שיש לו קונוטציה שלילית לימים חשוכים בהיסטוריה האנושית של אדון ועבד. יחסי העבודה ראויים לשפה אחרת ולהעברת מסר נורמטיבי שונה של הצדדים למערכת יחסי העבודה.
המילה "מעביד" מכניסה, כשלעצמה, אלמנט של כוחניות למערכת יחסי העבודה שלא לצורך. היא דרה בכפיפה אחת עם שוק עבודה, הנעדר תנאי עבודה מינימאליים, בה שולטים השררה, העריצות, העושק, הניצול והקיפוח".
הצעה זו של מציעי החוק מושתת (גם אם הדבר אינו נאמר מפורשות בחוק) על
היפותזת ספיר וורף. בבלשנות, היפותזת ספיר-וורף (Sapir-Whorf hypothesis (SWH)) קובעת, כי קיים יחס ישיר בין הקטיגוריות הלשוניות של השפה בה אדם מדבר, לבין האופן שבו אותו אדם מבין את העולם ומתנהג בו. ראוי, שלאור היפותזה זו, ישונו מספר מונחים נוספים בחוק, לדוגמא, "בעל".
היום ישבתי בבית קפה עם אישה שסיפרה לי שהיא ו"בעלה" היו "בעלים" של מניות באחוז מסוים בחברה מסוימת. גזירת גזירה שווה בין "בעלות" של אנשים על חפצים (כגון מניות, או בתים) לבין "בעלות" של גבר על אשתו, מזעזעת. נכון שהיום בעידן הפמיניזם אף אחד אינו סבור באמת כי לגבר "בעלות" על אשתו, או אולי כן.
האופן שבו אנו מדברים מכונן - ממש כפי שציין מרכס ("הוויה מכוננת הכרה") את האופן שבו אנו חושבים. גם אם אנו חפצים להאמין שהגענו לעידן מתקדם שבו לנשים זכויות שוות, והפטריארכיה הדכאנית חלפה מן העולם, כל עוד- אנו מצהירים מספר פעמים ביום, בדרך אגב, במסגרת הדיבור היום יומי, כי לגבר "בעלות" על אשתו, אנו מקיימים פרקטיקה מדכאת. כל פעם שאחת מחברותי הנשואות אומרת לי דרך אגב - אני יוצאת לסרט עם "בעלי", או "בעלי" לקח את הרכב, או סתם משפט שגרתי שקשור ב"בעלה", אני מזדעזעת עד עמקי נשמתי. אפילו כביטוי לשוני גרידא, הביטוי הזה מזעזע. הוא אנכרוניסטי, לקוח מימים חשוכים שבהם נישואין היו אקט קנייני של גבר כלפי אשתו.
האם הפרטיקות המדכאות נעלמו מן העולם? לא בהכרח. בתי המשפט מגלים "הבנה" לגבר אשר רצח את אשתו אשר "קינטרה" אותו. ומהו אותו קנטור? באחד מפסקי הדין, גבר שנפרד מאשתו, מצא אותה במכונית עם בן זוגה החדש, גבר אחר. הוא רצח את שניהם, ובית המשפט הפחית את העונש שהושת עליו מטעמים של "קנטור". כלומר, הגבר הוא ה"בעלים" של האישה, ואם הוא רואה את ה"חפץ" שלו חומק מ"בעלותו" ומ"מרותו", ההתרגזות שלו היא כה טבעית, עד שהיא מצדיקה, אליבא דשופט
אהרן ברק, את המרת העבירה מ'רצח' ל'הריגה' (כן, ברק הנאור מאמץ בפסק דין זה תפיסת עולם מחפיצת נשים). הרי האישה היא ה"קניין" שלו.
מסתבר, אם כן, כי התפישה הפטריארכלית הטבועה בשפה מחלחלת לא פעם אל ההכרעות ה"ערכיות" (או יותר נכון: האנטי-ערכיות) שבפסיקה.
דוגמה נוספת למונח אנכרוניסטי בחקיקה הוא המונח "חולה נפש". צמד המילים "חולה נפש" הם תרתי דסתרי. נפש היא מושג ערטילאי, וירטואלי, היא מסמלת המכלול שהוא האדם: השאיפות, המאוויים, היצרים, התשוקות, החלומות, המחשבות, הרגשות, המהות, המניעים העמוקים ביותר.
"נפש" אינה יכולה לקבל התייחסות זהה להתייחסות הטרמינולוגית אשר מקבל איבר בגוף. אנו יכולים לאמר על כל איבר בגוף שהוא חולה: המפרק, הברך, הירך, הטחול, הכבד, הריאות, הלב, שכן איברים בגוף הם עצמים מוגדרים היטב: כך לדוגמה האוזן מורכבת מאפרכסת, מאוזן תיכונה, משבלול.
היא לא אינסופית, כמו הנפש, היא מתוחמת בזמן ובמקום, בצורתה, במבנהָּ ובמרכיביה המוגדרים.
הנפש היא אינסופית. תעצומותיה הן בלתי אפשריות. ההיסטוריה של האנושות אינה אלא היסטוריה של גדולת הנפש האנושית. "מסיבת התה של בוסטון" הינה ביטוי לגדולת הנפש האנושית, שכן היא ביטוי להתנגדות למרות מדינית שגילו האמריקנים במושבות. מרד גטו ורשה הינו ביטוי לתעצומות הנפש האנושיות. אם בשואה אשר מסכנת את חייה בכדי לגונן על בנה - מבטאה את אותם תעצומות של הנפש האנושית. חסר גפיים שהופך לרקדן מקצועי (היה סרטון כזה ב-YOUTUBE) או לאלוף ספורטיבי, אדם עיוור או חרש שמפתח כישורים מופלאים (הלן קלר), אנשים שעשו את הבלתי אפשרי ולחמו בבלתי אפשרי. הניצוץ שקיים בכל אחד מאיתנו.
התייחסות לנפש האנושית באותם מונחים שבהם מתייחסים לכל איבר אחר בגוף, עושה עוול למושאי הכינוי "חולה-נפש".
המתבונן מן הצד עשוי לחשוב כי בעוד "בני אדם" הינם אנושיים, כמו כולנו, 'חולי נפש' אינם אלא מי שנפשם אינה 'אנושית', אלא חייתית, כמוה ככל איבר בגוף.
התיוג הזה עושה עוול לאנשים אשר הוגדרו משפטית כ'חולי נפש', וממש כפי שמציינת
היפותזת ספיר-וורף, הקטגוריות הלשוניות הדכאניות מיתרגמות לפרקטיקה מדכאת. במדינת ישראל, אדם חף מפשע, עד שהוכח אחרת (ראה ערך חיים פרלמן, שבהיעדר ראיות, נשלח לביתו), אלא אם כן הוא נתון לסטטוס משפטי של 'חולה נפש',
שאז ניתן לשלול את חירותו על סמך ראיות לכאורה (כלומר שמועות). בישראל, מכוח חוק העונשין, כל אדם מוגן מפני חדירה לגופו בניגוד לרצונו. אם גבר יחדור לגופה של אישה בניגוד לרצונה הוא יחשב כאנס וישב (ובצדק) בכלא.
אך אם אדם נתון לסטטוס משפטי של 'חולה נפש', הרעיון ולפיו פלישה בכוח לגופו של אדם היא המעשה המזעזע ביותר שאתה יכול לעולל לו, נמחק, מתאיין, ומוחלף ברעיון ולפיו אם
תפלוש בכוח לגופו של אדם, תשפיל אותו (במוסדות פסיכיאטרים - כדי להזריק לאנשים תרופות בכוח קושרים אותם לשעות ארוכות למיטות קשירה) "תרפא אותו". הרעיון ולפי אנשים "רגילים" (כלומר כאלו שנפשם אנושית) זקוקים לחום, אהבה, אמפטיה, דאגה, אכפתיות ויחס של
כבוד בכדי שיוכלו להתפתח נפשית ורוחנית, ואילו "חולי נפש" (קרי, מי שלפי עיצוב טרמינולוגי - נפשם אינה אלא חפץ, איבר מיני איברים רבים בגוף) "יחלימו" אם ינקטו נגדם אמצעים ברוטליים כגון קשירה, שלילת חירות, סימום תרופתי בכוח הזרוע ורמיסת צלם האדם, הוא רעיון שמכמין בתוכו הנחת יסוד מובלעת ולפיו מי שתויגו כ"חולי נפש" (קרי מי שנפשם היא חפץ) אינם בני אדם, אלא חפצים, ותהליך ה"ריפוי" שלהם, כנגזרת מהנחת יסוד מובלעת זו, אינו אלא תהליך של תיקון חפץ "מקולקל" (כולאים אדם, קושרים אותו למיטת קשירה ומסממים אותו בכוח בתרופות על-ידי הזרקה בכוח לישבנו, תוך חילול צנעת הפרט שלו), ולא, חלילה, תהליך של התייחסות לאדם כמכלול, על רגשותיו, מחשבותיו, מאוויו, שאיפותיו, רצונותיו.
על-פי התפישה הפסיכיאטרית, ברגע שתויג אדם כ'חולה נפש', רצונו אינו רצון, והוא נתפש כחפץ "מקולקל" שיש "לתקן". לרוב, התנגדותו של אדם לאשפוז הכפוי שמבוצע בו - התנגדות שהיא
בדיוק ביטוי לרוח האנושית ולאנושיותו, כי הזכות להתנגד לעריצות היא זו שהניע את גלגלי ההיסטוריה האנושית בכיוון שהניעה ("מסיבת התה של בוסטון", מלחמת העצמאות, המהפכה הצרפתית, וכו'), נתפסת לא, חלילה, כביטוי לאנושיותו (אגב,
המשפט המנהלי כולו נוצר דרך אנשים שהתנגדו לעריצות וקבלו בפני בתי המשפט על פעולתה העריצה של הרשות), אלא כביטוי ל"מחלתו": התפיסה של מי שתויג כ'חולה נפש', אשר מוזנת על-ידי הקטיגוריה המילולית המחפיצה, אם כן, מיתרגמת לפרקטיקה דכאנית אשר רואה באדם חפץ, פגום ו"תקול", ובכל מעשה שיעשה ביטוי לאותו "קלקול" (קרי "מחלה"), ובעיקר עצם התנגדותו להחפצתו ולפרקטיקות המדכאות שננקטות נגדו, התנגדות שהיא ביטוי לאנושיות, נתפסת כ"הוכחה" שאותו 'חפץ' "מקולקל" הוא אכן "מקולקל" (כלומר, במקום להיות "חולה" טוב וצייתן שמודה על כך ששללו את חירותו ופגעו בזכותו על גופו הוא עוד "מעז" להתקומם על כך!).
הפרקטיקה המדכאת נגזרת מטרמינולוגיה מדכאת אשר מחפיצה את הנפש האנושית של מי שתויגו כ"חולי נפש", ממשיכה בפועל את הרעיון ולפיו "חולה נפש" אינו
סוביקט, אלא אוביקט. על כן ביטוי לרוחו האנושית נתפס כביטוי ל"מחלה".
ואם נשוב לרגע להצעת החוק של שני הח"כים, הח"כים סבורים כי שינוי הטרמינולוגיה לטרמינולוגיה מכובדת יותר מאשר טרמינולוגיה עם קונוטציה של 'עבד ואדון', ראוי יותר, ומתאים לזמנים מודרנים ולחברה המכבדת את חירות הפרט ורואה בו
סובייקט אוטונומי ולא אוביקט (של המעביד). עם זאת, מן הראוי שבית המחוקקים אשר אמור לייצג חברה המתיימרת לכבד את האוטונומיה האישית של הפרט ואת זכויות האדם, ינתק מעוד אי אלו מונחים אנכרוניסטים, הרומזים לנו שיש אנשים שהם בכלל "חפצים" ושאישה אינה אלא "קניין" של "בעלה".
