חִפּוּשׂ אַחַר מִלִּים מְדֻיָּקוֹת

בשיר "שירי הם הרהורים", בספרה האחרון של מירי בןֿ-שמחון, ניתן למצוא מספר אמירות ארסֿפואטיות משמעותיות. אמירות המגדירות יצירות כהרהורים. השיריםֿ ההרהורים "רְתוּמִים", במובן קשורים ברצועה, השירים גויסו למשימה מסוימת. וכן, הם נכתבים מתוך מאמץ רב. הכתיבה לא נוצרת בקלות אלא היא שירה אמיתית שנולדת לאחר מאמץ רב. תוך כדי ההרהורים היא מנסה לגלות את החוכמה של הסובבים אותה. הסביבה היא בעלת ה"מעלה" של "בינה" ולה, לדוברת, כישרון לגלות באמצעות הכתיבה מהי בינת הסביבה. האני השר שקוע בפיצוח "השפה" של הסובבים. הניסיונות לפענח את הסביבה נובעים מהבדלים בינה לבין הסביבה. הרצון שלה להבין את הסביבה באמצעות הכתיבה ממוטט, בסופו של דבר, את הדוברת. כל מבוקשה בסיום השיר הוא לחוות את המכות הקטנות של האם. וזוהי בעצם הבקשה האמיתית של השיר: הרצון להיות ילדה קטנה, כי כעת עולמי מבולבל ואני חסרת הבנה לגבי הקודים הנוכחיים. אם אוכל ליהנות ממכות קטנות על כף ידי והדברים יובהרו לי באופן הילדותי הזה, אולי ייטב לדוברת. שיר זה, כמו רבים אחרים, מתקשר אף הוא לדמות האם. בשיר מתוארת פגישה בין שתי דמויות של נשים. שתי הדמויות האלה מתבוננות האחת בשנייה. בקריאה ראשונה ניתן להסיק שזו התבוננות הדדית בין שתי נשים, שמסמנת ההתבוננות כפולת פנים, חיצונית ופנימית גם יחד. הפגישה מתארת את דמותה השסועה של הדוברת, שני הצדדים שהיו קיימים בה. מתוך הקונפליקט הזה של רצון לשמוע "עַל שִׁירָה, עַל גְּבָהִים / בְּהֶפְלֵגִים מֻכָּרִים לַעֲיֵפָה", ומול זה בקשתה של הדוברת לקפה ורקיקים, מבטא את הניגוד "בין הרצון לקיום רוחני לבין קיום גשמי". אפשר להתייחס לפגישה הזאת גם כפגישה בין המשוררת לבין דמות של ציירת בוהמית, שמנסה להרשים את הדוברת המתארחת בבית היוצרת. מפגש בין שתי נשים שאחת מבקשת להרשים את השנייה בעולמה הרוחני, והשנייה בסךֿ-הכול רוצה לשתות קפה ולהיות ככל אורחת מצויה. גם בפגישה ביניהם יש מעין ארמז לשירו של ארז ביטון, שיר קנייה בדיזנגוף. ניסיונות הדיבר וההידברות של הדוברת הם כשל מי שצריך לסגל לעצמו גינונים אחרים. "וַאֲנִי מְשִׁיבָה לָ מוּכְנִית גִּנּוּנִים". ובאותה נשימה היא מצליחה לזהות את דמות אמה משוקעת בתוכה. "אֲבָל אֵיזֶה רָצוֹן קַמָּאִי, סוּרֵאָלִיסְטִי / מִתְלַהֵם / יַכְפִּיף אֶת יֵשׁוּתֵ לִכְדֵי הַשְׁוָאָה עִם אִמִּי". מנין נובעת התחושה הזאת? השיר שמעוצב במבנה של שיר ארוך ללא סימטריה, שורות ארוכות מול שורות קצרצרות מאוד ואחת אף בת מילה אחת, כאשר הסיום המפתיע מצוי בשורה האחרונה. האותיות בטור החותם מובחנות משאר אותיות השיר, אלה מילים הכתובות באותיות מודגשות יותר. "מכות קטנות על כפות ידי". צריך לשוב ולקרוא את השיר קריאה שנייה כמו בעיצוב פואנטי כדי להבין מי היכה את דוברת השיר. כאמור, תיאור הפגישה בשיר הוא תיאור של פגישה חיצונית, הפגישה נמצאת במרכזו של השיר והיא משורה 7 עד שורה 24. ויש לפגישה תוצאה שבאה לידי ביטוי בסיום: "וְאֶהֱפֹך יַלְדָּה מְמַלְמֶלֶת - / אֲבַקֵש אַהֲבָה: מַבְחִינָה בָּאֱמֶת, יְחִידָנִית, מִתְיַחֶסֶת. / כָּל שֶׁאֲקַבֵּל: / מַכּוֹת קְטַנּוֹת עַל כַּפּוֹת יָדַי". המשוררת מירי בןֿ-שמחון הייתה משוררת בכל נשמתה. שירתה ביטאה קונפליקטים תרבותיים. כדאי להתוודע לעולמה הרוחני, כדאי להבין את עולמה השסוע, ואת הצימאון שלה לאהבה. יצירתה הפואטית הבולטת, מצויה, לטעמי, בספר הראשון ובספר האחרון. כמה מצער שיצירתה פסקה בטרם עת. בעיני, מירי בןֿ-שמחון, כמו משוררות גדולות נוספות, הנה משוררת שלא סיימה את פועלה.

אם כתבתי על דמויות הנשים אשר השפיעו על המשוררת, ניתן למצוא בשיר "אצבעות אבי כזאבים" את הרשמים שהותיר אביה. הדוברת השרה מתארת את האב בתוך עולם ילדי אותו היא בוראת לצורך המפגש הדמיוני בינה לבין אביה. בעולם הזה היא מייחסת לעצמה מטפורות בעלות קונוטציות חיוביות כמו נסיכה ואיילת ואילו האב נושא מטפורות ודימויים שיש בהם סממנים קודרים. הדימוי אצבעות אבי כזאבים יוצר תחושה של איום. השירים הם הערסלים שעליהם היא מצליחה לטוות עולם חדש בו היא נסיכה. בעולם השירי היא רושמת זיכרונות ואחד מהם הוא זיכרון אביה בדמות אדם שעובד קשה. גם כאן הכתיבה היא ניסיון לברוח מן המציאות. והמציאות רודפת אחריה לתוך העולם השירי. הדימוי הבלתיֿ-פתיר הזה שיוצר תחושה אמביוולנטית בליבו של הקורא המנהל דיאלוג עם המשוררת, אומנם דיאלוג סמוי, מותיר תחושה עמומה באשר לאישיותו של האב. הדוברת מתארת את האב בעולם הנוכחי כחסר מצד אחד ומצד שני גם כמי שהותיר את החלון קרוע. ההתייחסות לדמות האב אינה חדֿ-משמעית ולכן גם הקורא מקבל תחושה בלתיֿ-ברורה באשר לדמותו של האב. ברור שאחת הסיבות לכתיבה היא הניסיון להירפא, הרצון לברוח מהזיכרונות. "רַק כְּפֶחָמִים בְּמִכְרוֹת הַכָּרָתִי / כְּבָר שָׁנִים שִׁירַי שְׂרוֹכִים שֶל זִכְרוֹנוֹת". הפחד מפני האב בא לידי ביטוי גם בצירוף "אַיֶּלֶת חֶרְדוֹתַי". את השיר מסיימת נימה צינית שהיא, הנסיכה של אביה, זוכה לביקורם של נסיכים רבים, ואלה ממלאים את בטנה בתופינים מתוקים. אם נשוב לשיר הראשון שהתייחסתי אליו, "נערה מן הרחם לאן", נקבל משמעות נוספת לרחם. הרחם כמאכלס נסיכים. יש בשיר נימה אירוטית סמויה, ויש בו מעין רמיזה עמומה ליחסים אדיפליים בין האב לבתו. תחושת התוהו שאפיינה את הקובץ הראשון היא התחושה ממנה ערכה המשוררת את ניסיונות הכתיבה הראשוניים שלה. ניכר שהשפעות בית הגידול עליה הותירו בה את הכוחות המנוגדים. מצד אחד על הכוחות האלה היא נשענת בעת הכתיבה ואף טורחת לשלב אותם במהלך הכתיבה, ומצד שני, הם הכוחות שאותם היא מבקשת להחביא, להעלים ולמחוק בניסיונה לברוא עולם חדש. ..."בַּלַּיְלָה אַתְּ חוֹזֶרֶת אֶל הַתֹּהוּ לְבַדֵּ/ וּבִזְרוֹעוֹתָיו פְּרוּשׂוֹת כְּמוֹ הַחֹשֶ כֻּלּוֹ/ יוֹצֵא לִקְרָאתֵ בְּמָחוֹל רְסוּק רֶסֶן/ לֶאֱסֹף אֶת פֵּרוּרַיִ בְּשִׁנָּיו/ וְאַתְּ יוֹדַעַת/ וְאַתְּ אֵינֵ יְשֵׁנָה". "גשרייך זבים ממאמץ"...

בשיר הראשון הפותח את הקובץ מעוניינת, לא מעוניינת מוצב הקונפליקט במלוא פארו. השיר הראשון כתוב בגוף שלישי, ליצור השלכה והרחקה של סיטואציה כואבת. כמו מישהו שמגיע אל הפסיכולוג ומספר את סיפורו בלא להזדהות. הכותבת בוחרת, כביכול, בדמות פיגורטיבית, "נערה מן הרחם". השיר מספר סיפור על הליכה שאינה מותירה רישום. התחושה היא תחושה של הליכה לאיבוד. אובדן דרך. ומעניין הוא שנקודת המוצא של הנערה היא הרחם. כלומר, דווקא הנערה מן הרחם שיוצאת מנקודה מאוד מסומנת הולכת לאיבוד. היא, הנערה הרחמית, אינה מוצאת את סימני הדרך או את האבנים עליהם תוכל לסמן את הדרך. אם נדמה לנו שחיפוש הדרך הוא חיפוש דרך גשמי, מתברר שהחיפוש הוא רוחני. הדבר מתבטא בניסיונות שלה להפיק מילים. הרי מכאן ניתן להסיק כבר מראשית השיר שבעת הניסיונות שלה לצאת מן הרחם - כן, לצאת מרחם האם - כל שיוצא לה מפיה הוא קולות חיקוי של האם. הרצון של הנערה לברוח מכורֿ מחצבתה מוביל אותה לכאב ראש. והיא כותבת על כך בצרפתית. השיר הזה מזכיר את שירתה המוקדמת של יונה וולך אשר כתבה שירה על דמויות שאולות: קורנליה, ססיליה, לוטה. מירי בןֿשמחון בחרה בדמות שאולה מאוד, מדויקת מצד אחד ומצד שני טשטשה את פניה עד כדי כך שלא ברור לה עצמה מי היא הדוברת בשיר. כל הניסיונות שלה לברוח מנקודת היציאה הרחמית בלתי-מוצלחים. הכתיבה היא ניסיון ליצור עולם חדש. ובעולם החדש היא מוצאת שוב את הבבואה ממנה היא מנסה לנוס. הכלי האפקטיבי היחיד שיש לנערה הזאת הוא הלשון. הגוף הוא גוף שאין לו קואורדינציה והלשון היא כלי שבו היא יכולה להשתמש. "מוּל הַדַּף הָרֵיק הִיא מְכַסָּה אֶת מְבוּשֶׁיהָ / מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ לְהִשְׁתַּלֵּחַ / מִתְבַּקֵּשׁ לְהִשָּׁאֵר / 'הוֹ זֶה יָפֶה מְאֹד' אוֹמֶרֶת אִמָּהּ / רְכוּנָה לְהַקְשִׁיב / וְאֵינָהּ מְבִינָה דָּבָר / הִיא מְנַסָּה שׁוּב / הִיא בּוֹרֵאת בְּצַלְמָהּ אִמָּא אַחֶרֶת / לָמָּה הִיא צְרִיכָה לְאִמָּא עַכְשָׁו / נַעֲרָה מִן הָרֶחֶם..." בשורות האלה טמונה המשמעות היסודית של העולם הקרוע והשסוע אותו מנסה הנערה לאחות. האם החיה אינה האם הנכתבת. גם כשהאם החיה מקשיבה לנערה, נסה הנערה מפניה ונותר ריחוק בעולם החדש, שם היא מנסה ליצור את דמות האנטיֿגיבור לדמות האם בחיים. וכל זה מעיד על קונפליקטים בלתיֿ-פתירים בעולמה של הנערה. מעניין הצירוף 'נַעֲרָה מִן הָרֶחֶם'. ואפשר לתת את הדעת על המילה נערה או על המילה רחם. ועל הבנייה של הצירוף הזה. נערה בעלת שדה סמנטי: בת, בתולה, ילדה, עלמה, צעירה, ריבה. רחם נטען בשתי משמעויות סמנטיות, האחת בטן, מקום העובּר, והשנייה עלֿ-פי המקרא אישה, נערה. המילה רחמים נגזרת מן המילה רחם. המילה רחמים שמשמעותה אהבה, אמפתיה, געגועים, הבנה, הזדהות, היכמרות, המיית לב, חיבה, חמלה, חסד, רגש. האם הניסיונות של הנערה הם לברוח מן המקום בו נמצא משכן הרגשות האימהיים? האם הניסיון של הנערה לברוח מייעודה כבת בחברה המסורתית? היוצרת צריכה להיוולד מחדש על גבי הנייר כדי ליצור, עליה להיפרד מחבל הטבור שעדיין מקשר אותה לבית אמה כדי ליצור. כל עוד יש לאם הביולוגית השפעה והיא ננסכת לתוך הכתיבה בצורת השפעות סמנטיות כמו המילים בצרפתית שמחלחלות לתוך כתיבתה, חשה הכותבת צורך ליצור את איֿהבהירות ואת הבלבול. ניסיונות הכתיבה של המשוררת משוקעים בסיפור האלגורי של הנערה מן הרחם. יש בשיר הזה התחפשות של מירי בן-שמחון. בן-שמחון, שכל שירתה הם ניסיונות לברוא את הדיוק של המילים. בןֿ-שמחון שכל מטרתה כיוצרת היא בחיפוש אחר המילים שידייקו את עוצמת החוויה ואת עוצמת הקונפליקט שבו הייתה נתונה.

אם נמשיך להתבונן בקובץ המכונן נמצא את המשך התפשטותו של הקרע בנפשה של המשוררת. משיר שיש בו ריחוק והדחקה, "נערה מן הרחם, לאן", היא עוברת לשיר "לקראת שיר" שבו היא מבטאת את עוצמת הלבטים שלה: להיות או לא להיות. לכתוב או לא לכתוב. מוטיב הבריחה והניסיונות של הדוברת להתחמק משליחותה כמשוררת, שבים גם בשיר הזה. הקול שעולה ממנה הוא הקול של הסבתא. דמויות הנשים הטבוריות הן מקור היניקה של מירי בןֿ-שמחון. היא מנהלת עמן דיאלוג בשירתה והיא מותירה את חותם רחמן על פני כתיבתה. הדיאלוג הפנימי בין הנכדה לבין הסבתא הוא דיאלוג שמבטא את האני הפנימי של מירי בןֿ-שמחון. הרצון הוא להשיב את הדיאלוג האמיתי בין הדורות למקומו הטבעי. דיאלוג שבו הבנות מוסרות מורשת מאחת לשנייה. ודווקא כאן, בארץ החדשה, ניתק הקשר המסורתי בין הבנות: "עַל פִּתְחֵי מוֹסָד תַּרְבּוּתִי שֶׁתּוֹשָׁבָיו שׁוֹלְטִים בְּהַבָּעוֹת פְּנֵיהֶם / וְקֹר רוּחָם דַּלְתוֹת בַּרְזֶל מוּגָפוֹת". גודל הבלבול והמבוכה של הדוברת בעולם מועצם בשיר גם באמצעות המבנה. השיר הולך ומסתבך מבחינת מבנהו והשורות מאבדות את חוקיותן. יש שורות קצרות ויש שורות ארוכות. יש שורות ש"מתקפלות" בסופן. הפואטיקה השירית מבטאת תחושה של הליכה לאיבוד ואיֿ-ידיעה איןֿ-סופית האם אפשר להגיע לידיעת האמת. הניסיון של המשוררת לכתוב באופן אסוציאטיבי מוליד את האסוציאציה של גילוי רגשות מול אנשים חסרי הבעות פנים. העולם שממנו באה כעולם חם שיש בו סירים של קוסקוס שבו לרחמים היה מקום אל העולם שבו הפנים לובשים מראה של דלתות ברזל.