|
- אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים של ערכאה דלמטה - ערעורו של המערער נסוב על השגותיו על ממצאיה העובדתיים של הערכאה דלמטה, וערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות, אלא אם כן הכרעת הערכאה דלמטה בלתי סבירה לחלוטין (ע"פ 347/07 פלוני נ' מ"י [פורסם בנבו] (18.11.2007); ע"פ 7595/03 פלוני נ' מ", פ"ד נט (1) 1).
- אין בשיהוי בהגשת התלונה בכדי לאיין את דברי המתלוננת - הסניגור תוקף את אמינות המתלוננת בשל השיהוי הרב בהגשת תלונתה, אולם "ההיגיון של הקורבן לעבירת מין אינו בהכרח ההיגיון של הקורבן לעבירות אחרות". לגרסת המתלוננת, העבירה בוצעה באפריל 1992. התלונה הוגשה רק באוקטובר 2004 – בחלוף 12 שנים וחצי. הסברה של המתלוננת לעיכוב בהגשת התלונה הוא חששה מפני פגיעה באמה – שאינה בקו הבריאות – אם הדברים ייוודעו. הסנגור דוחה הסבר זה בטענה שרק בשנים 2000-2003 חלה התדרדרות במצבה הבריאותי של אם המתלוננת. לפיכך, אין הסבר לשיהוי בהגשת בתלונה בין השנים 1992-2000. יש בכך, לגישתו, לחזק את הסברו להגשת התלונה והוא שמדובר בתלונת שווא המהווה תולדה של סכסוך כספי בין המערער לבין משפחת המתלוננת, כפועל יוצא מהשתלטות המערער על חלק מהקרקע השייכת לאמו. עם זאת, טענתו זו של הסניגור אינה יכולה לעמוד היות והמתלוננת סיפרה על המאורע לחברתה כבר בשנת 1993, כשנה לאחר האירוע: "לא ייתכן שהמתלוננת בדתה מלבה סיפור באותו שלב – 1993 – כדי להכין תשתית לויכוח כספי בין המשפחות, שהתגלע רק כעשור לאחר מכן".
- השהיית תלונות אצל קורבנות עבירות מין - באשר להשהיה בהגשת התלונה, הניסיון המשפטי מלמד כי קורבן לעבירת מין לא פעם דוחה את מועד הגשת התלונה. אחד הטעמים לכך הוא המנגנון הפסיכולוגי הייחודי שפוקד קורבנות לעבירות מין לא מעטים. לכן, המונח המופיע בחוק – "נפגע עבירה" – מתאים יותר מאשר 'קורבן'. הנפגע בעבירות מין יודע שאחר פגע בו, אך לא תמיד מבין שהוא קורבן. לעיתים, הוא חש אשמה לא מוצדקת, הדחקה והכחשה. לכך ראוי להעיר נקודה נוספת: ישנם קווים כלליים המאפיינים את תגובותיהם של נפגעי עבירות מין, אך אין בכך לשלול את התגובה הסובייקטיבית של הקורבן הפרטני. במקרנו, החומר תומך במסקנה שהמתלוננת קרובה מאוד לאמה ואף חשה צורך ורצון להגן עליה.
- הטריגר שהוביל להגשת התלונה מצד המתלוננת - טענתו של המערער כי הסכסוך הכספי בינו לבין משפחת המתלוננת הוביל את המתלוננת להתלונן עליו כנקמה, נסתרת מניה וביה באמצעות סדר הדברים כפי שהוצג בידי המתלוננת: לטענת המתלוננת, כל השנים שמרה את האירוע בסוד, אולם, משנודע לה, לקראת שנת 2002 כי המערער, הוא הדוד, בחובות, ומנסה להפיל את החובות על אימה החולה אשר זקוקה להשתלה (לא ברור מפסק הדין איזו השתלה), ניגשה המערערת לבית הדוד, כשהיא שרויה בזעם על כך שהוא מנסה להפיל את החובות על אימה, וצעקה מתוך כעסה אל עבר אשתו "החלאה הזה, האנס הזה" וכך יצא הסיפור לאור. השופט ניל הנדל מציין:
- "....היגיון הדברים הוא ההיגיון של נפגע עבירת אונס. לעתים, הזרז להגשת התלונה יכול להידמות לכפתור שאם לוחצים עליו – מנגנון ההשהיה נעצר והתגובה לא מאחרת לבוא. מנגנון ההשהיה יכול שיהיה נחלתה של קבוצה לא קטנה מקרב קורבנות עבירות המין. ברם, הפעלת המנגנון ועצירתו עשויה להיות אינדיבידואלית יותר. החומר תומך בהסבר המתלוננת. גם אם אמה לא הייתה חולה סמוך יותר להגשת התלונה, עדיין אין הדבר שולל רצון של בתה להגן על האם מפני חשיפה לסיטואציה הקשה שנוצרה: בתה הצעירה – המתלוננת – נפלה קורבן לאונס על ידי אחיה של אמה. יש לזכור גם כי הקורבן לאונס – ודאי הקורבן הצעיר – לא תמיד מבין עד תום מדוע הוא לא מגיש את התלונה, שהרי ממילא מדובר בדינמיקה רגשית מורכבת... ראוי להעיר כי רק חלק מקורבנות האינוס נוטות להתלונן במשטרה. אצל אחרות עשוי לחלוף לעיתים פרק זמן של היסוס, התלבטות או צורך בהתייעצות עד שתספרנה ולו למקורבים על אשר אירע או עד שתוגש תלונה למשטרה ".
- הקשר בין המתלוננת לדוד לאחר אירוע האונס אין בו כדי ללמד כי לא היה אונס - דוגמא נוספת לאופיו המיוחד של הקורבן לעבירת מין נסבה סביב טענות הסנגוריה ביחס לקשר בין המתלוננת לבין המערער בתקופה שלאחר ביצוע העבירה כנטען. הסנגור ציין כי המתלוננת עבדה בבית העסק של המערער משך חודשיים במהלך שנת 1999. היא נסעה עם המערער לאירועים שונים, לרבות מופע של הזמר מייקל ג'קסון בפארק הירקון, כשנתיים לאחר האירוע. כן יש קלטת מצולמת המראה שהשניים רקדו יחד באירוע בר המצווה של בן המערער. ושוב, אין להתעלם מכך שהיגיון של הקורבן לעבירת מין עשוי להיות שונה מהיגיון של הקורבן בעבירות אחרות. יש לזכור כי המתלוננת הייתה כבת 15 במועד ביצוע העבירה. היא החליטה שלא להתלונן במשטרה. מהחומר עולה שמדובר במשפחה קרובה, שבניה ובנותיה רואים זה את זה בתדירות גבוהה. על פני השטח, שרר קשר 'טוב' בין המתלוננת לבין המערער – כפי שהיה עד למקרה המצב בפועל מנקודת מבטה של המתלוננת. במארג עובדתי זה, היה על המתלוננת כקורבן עבירת מין להחליט על דרך התנהלותה עם המערער. האם עליה לדבר איתו, לשתוק, להתנהג בטבעיות, או להטיל מעין חרם חברתי? כל פתרון אינו פיתרון טוב. ובכל זאת – המתלוננת הייתה צריכה לגבש עמדה. אין לשלול את אפשרות הבחירה לפיה היא תתנהג כתמול שלשום, גם כדי לא למשוך תשומת לב ולעורר חשד. יודגש שוב שהמונח המתאר את המתלוננת הינו 'נפגעת' יותר מאשר 'קורבן'. היא אינה עומדת באותו שלב על זכויותיה, אלא בחרה שלא להתעמת עם תוקפה המערער. נראה שהחליטה באותו זמן על סוג של "שלום בית". לכן, שנים רבות חלפו עד שהצליחה לספר לקרוב משפחה את אשר עשה לה "דודה האהוב והנערץ". על סמך האמור, אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שיש לקבל את עמדת המתלוננת, לפיה השתהתה בהגשת תלונתה גם מפני שלא רצתה לפגוע במרקם המשפחתי.
- האם חלה התיישנות על המקרה? - סעיף 9(א)(2) לחסד"פ קובע כי ההתיישנות על פשע היא עשר שנים, "באין הוראה אחרת לעניין זה", וחלפו כ 12.5 מיום המקרה. האם "יש הוראה אחרת לעניין זה?" בשנת 1996 נקבע כי התיישנות בעבירות מין בקטין תחול כעשר שנים מיום הגיעו של הקטין לבגרות, היינו, מיום היותו בן/בת 28, והמתלוננת הגישה את תלונתה כשלושה חודשים טרם הגיעה לגיל 28. התיקון לחוק משנת 1996 נכנס לתוקפו במהלך תקופת ההתיישנות ה'קודמת':
- "...מה הדין מצב בו תקופת ההתיישנות התארכה ( להלן 'התקופה החדשה') במהלך תקופת ההתיישנות המקורית? איזה מועד הוא הקובע? האם יש ללכת לפי התקופה החדשה או לפי התקופה המקורית? התשובה לכך היא התקופה החדשה. בכך אין לפגוע בעיקרון החוקיות בפלילים. כלל מושרש הוא כי דבר חקיקה שעניינו התיישנות מסווג כנורמה דיונית והוראותיו חלות על כל העבירות שטרם התיישנו במועד כניסתו לתוקף. אם נקבעה תקופת התיישנות חדשה וטרם חלפה תקופת ההתיישנות המקורית – בין אם התקופה החדשה ארוכה יותר או קצרה יותר מתקופת ההתיישנות המקורית – תקופת ההתיישנות החדשה היא שתחול. הדין המשנה הוא הקובע. אומנם, הנאשם איננו אמור ליתן את הדין על פי יסוד מחמיר כלשהו שהוסף לעבירה, אך אין לו זכות ביחס לתקופת ההתיישנות כל עוד זו הוארכה במהלך התקופה שבה טרם התיישנה העבירה הקודמת. עיקרון החוקיות בפלילים חל מקום בו נאשם נושא באחריות בגין עבירה שלא הייתה קיימת במועד ביצועה. כאן, מעשה המערער סווג כעבירה במועד הביצוע. תקופת ההתיישנות החדשה התארכה במהלך תקופת ההתיישנות המקורית. בנסיבות אלה המערער אינו נענש על עבירה שלא הייתה בתוקף בעת ביצועה ואף אין הוא נושא באחריות מכוח תקופת ההתיישנות שהתארכה לאחר סיום תקופת ההתיישנות המקורית".
- מגמת המחוקק: להרחיב את ההתיישנות בעבירות מין - להשלמת התמונה החקיקתית, תשורטט מגמתו של המחוקק להרחבת גבולותיה של תקופת ההתיישנות בעבירת מין שנעברה כלפי קטין. תיקון מספר 84 משנת 2005 קבע כי תקופת ההתיישנות של עבירה לפי סעיף 354(ב) לחוק העונשין, שהובא לעיל, תימנה מהיום בו מלאו 18 שנה לקטין הנפגע בעבירת מין על ידי אדם שאינו אחראי לו ואינו בן משפחה (חוק העונשין (תיקון מס' 84), התשס"ה – 2005, ס"ח התשס"ה, עמ' 104; תכלית החקיקה הייתה להאריך את תקופת ההתיישנות במקרים בהם בוצעו עבירות מין בקטין. הרציונאל לכך ברור. מגמת התיקון הייתה למצוא מענה לתופעה אופיינית לקורבנות של עבירות מין, אשר בתקופת קטנותם נמנעים מלהתלונן נגד מי שרומס את כבודם ומבזה את גופם. הכוונה הייתה שמי שבהיותו קטין נפל קורבן לעבירת מין, יוכל להביא להאשמת העבריין אם יתלונן עליו תוך 10 שנים מיום בגירותו. הניסיון מלמד, כך נטען בדברי ההסבר, שכאשר קטינים הפכו לבגירים והיו מסוגלים ליזום הליכים פליליים, הם איחרו את המועד לכך עקב התיישנות.
- "...מגמת המחוקק, כפי שמסתמנת, היא לסייע לקורבנות עבירות מין להשמיע את קולם. התוקף בעבירת מין אינו רק אלים כלפי קורבנו, אלא בכוחו להפוך את הקורבן אף לאילם"..
- אין להתערב בגזר דינו של המערער - בית המשפט המחוזי נטל בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, ועם זאת, שם לנגד עיניו את היות עבירת גילוי העריות, "עבירה של בגידה ביחסים הראשוניים כלפי המתלוננת"; תסקיר הנפגע המעיד על המאפיינים הטראומטיים שחוותה ואשר התעצמו על רקע מעמדו של המערער וניצולו את תמימותה של המתלוננת והאמון שרחשה לו; פער הגילאים ביניהם; יחסי הכוחות; אי מוכנותו של המערער לקחת אחריות על מעשה העבירה; והאינטרס הציבורי להרתיע.
- אין בחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה כדי לשנות במשהו - צר לי לציין כי מתסקיר הנפגע עולה שחרף הזמן הרב שעבר חווה המתלוננת קשיים תפקודיים במהלך חיי היומיום ובניהול קשר זוגי. בתסקיר הנפגע צוין כי המתלוננת תזדקק לטיפול פסיכותראפויטי ארוך שנים. כפי שהוזכר בפסק הדין, המתלוננת תיארה את מצבה במילים אלה: "אני בן אדם מת מהלך על שניים. את הנשמה שלי כבר תלשו". זהו צד אחד של המטבע. הצד האחר – צדו של המערער – הוא שהלה לא הביע חרטה על המעשה. הוא הוסיף להכחיש את המיוחס לו.
|
