X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מושגים
חוק איסור לשון הרע אינו מאפשר לקבוצה שנפגעה מלשון הרע, לתבוע את המפרסם בתביעה אזרחית רק תלונה פלילית אפשרית וגם אז, רק בהסכמת היועמ"ש בפועל, זו אות מתה בחוק
▪  ▪  ▪
מוחמד בכרי נתבע בלשון הרע בגין סרטו 'ג'נין ג'נין' אולם נפסק כי התובעים אינם יכולים להגיש תביעה אזרחית בגין לשון הרע על ציבור [רפרודוקציה בוצ´צ´ו]
מזוז: הליך פלילי נגד בכרי יזיק לישראל
רותי אברהם
היועץ המשפטי הודיע כי לא יוגש הליך פלילי נגד מוחמד בכרי - יוצר הסרט ג'נין ג'נין * הרקע: דוח גולדסטון * המדינה תומכת בתביעות דיבה אישיות של הלוחמים * לוחמי צה"ל "קבוצה" לא "ציבור"
לרשימה המלאה

בכרי פרסם לשון הרע אך לא ישלם פיצוי
איציק וולף
בית המשפט קבע כי הבמאי מוחמד בכרי פרסם בסרטו 'ג'נין ג'נין' לשון הרע על חיילי צה"ל שפעלו במבצע חומת מגן * עם זאת נקבע: לא ניתן לתבוע ממנו פיצויים על כך בשל הוראת החוק הקובע כי לא ניתן לתבוע פיצוי בגין לשון הרע שנאמר על חבר בני אדם
לרשימה המלאה

ביהמ"ש לא ימחק את תביעת הדיבה של לוחמי ג'נין נגד מוחמד בכרי
נועם שרביט
המחוזי בת"א דחה את טענת הבמאי הערבי-ישראלי, לפיה מאחר שסרטו השיקרי אינו מציין את שמות החיילים שדיבתם הוצאה לכאורה, הרי שמדובר בלשון הרע על ציבור שלא ניתן לתבוע בגינה; ביהמ"ש: יש להיזהר במחיקת תביעות חמורות מעין אלה
לרשימה המלאה

>
>
>
הוראת החוק שבסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, קובעת:
  • לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו.
עם חקיקת החוק, הצהיר חבר הכנסת דב יוסף על רצון כי תכלית החוק היא להעניק למיעוטים את "אותה הגנה אשר חיפשו אבותנו בגלות":
  • לא זו בלבד שהקורבן הראשון והראשי של לשון הרע על ציבור היה ועודנו לרוב העם היהודי שבגולה; עורכי-דין יהודיים וצירי פרלמנט יהודיים בתפוצות נלחמו במשך דורות על הגנה מעין זו המובטחת בהצעתנו עתה. אפשר לומר שכאן נוצרה מסורת יהודית חילונית, בעלת עמדה אחידה של משפטנים יהודיים בארצות שונות, היכולה לשמש מורה-דרך גם למדינת ישראל. ולא מסורת חילונית בלבד, שהרי כך קוראים אנו בספר "חפץ חיים": "כל שכן אם מבזה את כל העיר, בוודאי עוון פלילי הוא, כי איסור לשון הרע ... אפילו אם מספר על איש פרטי, וכל שכן על עיר שלמה בישראל (כלל י, סעיף יב)". על כן - כל ציבור שיהיה קרבן של השמצה, יהודי או נוצרי - אם בישראל הוא מותקף, יתן לו החוק אותה הגנה שאנו ואבותינו חיפשנו בגלות..
על-פי המחברים קרמניצר, גנאים ושנור (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע - הדין המצוי והרצוי (2005) ), מטרתה של העבירה הפלילית היא להגן על זכויות הפרט. כן לשיטת המחברים, יש יתרון בהגנה על כבוד האדם דרך המסלול הפלילי - להבדיל מן האזרחי שכן - לשיטתם - פיצוי כספי אינו נתפס כתגובה מספקת לפגיעה בכבוד (ועלול להתפרש אף כ"מכירת הכבוד"), ודווקא החלופה הפלילית מדגישה את טיהור השם. עם זאת, לשיטת המחברים, היקף ההגנה על כבוד-האדם במשפט הפלילי הישראלי מצומצם מאד. לשיטת המחברים עבירת לשון הרע על ציבור מגינה על הכבוד המוסרי, החברתי והאנושי של אותו ציבור שלשון הרע מופנית כלפיו.
החוק הישראלי משנת 1965 שלל את האפשרות להגיש תביעה אזרחית בגין לשון הרע על ציבור, בין היתר משום שגם כאשר הדברים נאמרים כעובדה, הם עדיין יתפסו בעיני הציבור כדיעה (לדוגמא: "כל המרוקאים סכינאים", "כל עורכי הדין נוכלים", "כל הערבים טרוריסטים", וכו').
טעם נוסף לשלילת זכות התביעה האזרחית, הוא טעם ה"דילול": בפסיקה האמריקנית הובעה עמדה ולפיה ככל שהקבוצה גדולה יותר, מספרית, כך נתפסים דברי הדיבה אשר מופנים כלפיה כ"מתפזרים על פני הציבור הרחב בכללותו" כך שכל אחד מבני הציבור יקבל אך ורק "גרגיר פצפון של דיבה".
טעם נוסף לסיווגה של "לשון הרע על ציבור" כעבירה פלילית ולא כעוולה נעוץ בגישה קהילתנית הרואה אדם כחלק מבקוצה, או לחלופין, הגישה הקונפליקטואלית למשפט אשר רואה אדם כנציגה של קבוצה מסוימת.
יש לציין כי עם חקיקת החוק נמתחה עליו ביקורת, ולפיה יש להחיל את ההגנה מפני פרסום לשון הרע רק על ציבור המוגדר לפי "לאום, מוצא, דת, עדה או תעסוקה", אולם הממשלה דחתה הצעה זו, ועם זאת, לדעת עו"ד אורי שנהר בספרו "דיני לשון הרע", לא כל "קובץ של יחידים" הוא "ציבור" או "חבר בני אדם", ובכדי שפרסום על כמה יחידים יהווה "לשון הרע על ציבור" צריכים אותם יחידים להתאפיין בשיוך קבוצתי מסוים.
דומה, לא כל שיוך קבוצתי מצדיק את תחולת הגנת "לשון הרע על ציבור" אלא אך ורק שיוך קבוצתי אשר הופלה ונרדף באופן היסטורי - נשים, מיעוטים אתניים או דתיים, בעלי מוגבלויות, מבוגרים, בעלי נטייה מינית שונה, וכו'. עם זאת, על הקטיגוריות להשאר פתוחות, וזאת משום שעם התפתחות העיתים, נוספות קטיגוריות חדשות לקטיגוריות הישנות: קבוצות נרדפות אשר בעבר לא "זכו" להגנת המשפט זוכות לו כיום: אפליה על בסיס גיל לא הייתה מוכרת כזכאית להגנת המשפט בעבר, אולם היא מוכרת ככזו כיום. כך גם אפליה על בסיס נטיה מינית.
על-פי החוק הישראלי, הגשת תביעה פלילית בגין לשון הרע על ציבור דרושה הסכמת היועמ"ש, כאשר הרציונל הינו מניעת פגיעה בחופש הביטוי. נקודת התורפה של דרישה זו היא שימור הגמונית השיח של קבוצות חזקות. ניתן להניח שהיועמ"ש, אשר מייצג את המדינה ואת ההגמוניה השלטת לא יירתם לטובת קבוצות חלשות, קבוצות שאת חירותן היועמ"ש שולל בזרועו כראש התביעה הפלילית.
התחקות אחר ההיסטוריה של עבירת לשון הרע על ציבור מלמדת כי היו פעמים בהיסטוריה שעבירה זו אכן נועדה להגן על הקבוצה ההגמונית: המשפט הגרמני הכיר לראשונה בלשון הרע על ציבור בשנת 1936, וזאת בשל לחצם של הנאצים - במטרה להגן עליהם מפני ביקורת, וזאת תוך שביקורת ארסית מוטחת בקבוצות כגון יהודים, צוענים, הומוסקסואלים, נכים, מתנגדי משטר, ועוד.
המחברים גנאים, קרמניצר ושנור מציינים את הטעמים שבגינם יש לצדד בקיומה של עבירת לשון הרע על ציבור. בין היתר - לטענת המחברים - הכפשת ציבור גדול והשמצתו עלולות לגרום לאלימות נגד אותה קבוצה. הם מביאים כדוגמה את ההיסטוריה הנאצית, שבה רדיפת היהודים והשמדתם התרחשו בעקבות ההכפשות וההשמצות נגדם. לשיטת המחברים - "ההכפשות יצרו אקלים נוח מאד לרדיפתם, כך שהסכנה הממשית העולה מן ההכפשות היא אלימות נגד הקבוצה. ההכפשות הופכות ל"מילים לוחמות" (Fighting words), או לפחות יוצרות אקלים נוח למעשי אלימות.

עבירת לשון הרע על ציבור במשפט המשווה

עבירת לשון הרע על ציבור במשפט הקונטיננטלי
עד לשנות העשרים של המאה העשרים, גישת המשפט הקונטיננטלי הייתה שלשון הרע על תאגיד או על חבר בני אדם אינה יכולה להיות עבירה פלילית, שכן אין לתאגיד או לחבר בני אדם, כגוף, כבוד. בשנת 1936, בעקבות לחץ הנאצים, התחולל "מהפך" בסוגיה זו ובתי המשפט גרסו כי תאגיד וחבר בני אדם של ציבור הינם אובייקטים של עבירת לשון הרע, אולם הסעיף נבנה כך שיגן אך ורק על חברי המפלגה הנאצית וימנע ביקורת ציבורית עליהם. על כן, לאחר מלחמת העולם השניה "מחקו" בתי המשפט של גרמניה, את הפרק הנאצי, וחזרו וקבעו כי הכבוד הנו תכונה של בן-אדם, ועל כן, לשון הרע על תאגיד או על חבר בני אדם או ציבור אינה אפשרית, ועם זאת, בשנת 1954 "רוככה" הגרסה ונקבע כי תאגיד או חבר בני אדם של ציבור יכולים להיות מושא ללשון הרע כאשר הם מקיימים השקפה אחרת. מלומדים מסוימים מבקרים גישה זו. מטעם זה במשפט האוסטרי אין 'לשון הרע על תאגיד', למעט על גופים פוליטיים.
עבירת לשון הרע על ציבור במשפט האמריקני
במשפט האמריקני, לעומת זאת, ההגנה על קבוצות מפני לשון הרע נעשית במסגרת הדין הפלילי, אך לא במטרה להגן על ההערכה החברתית של הקבוצה אלא במסגרת ההגנה על הסדר הציבורי ועל שלום הציבור – הגנה מפני גזענות ומפני הסתה לאלימות. כך לדוגמה במדינת אילינוי שבארצות הברית החוק אוסר בפליליים פרסום הפוגע בקבוצה המאופםיינת בגזע, בצבע, בדת או באמונה, והעלול להוליך לבוז, ללעג או להשמצת הקבוצה, או להפרת שלום הציבור.
עם זאת, הספרות האמריקנית מותחת ביקורת על עבירת לשון הרע על קבוצה מכמה טעמים: ראשית, איסור כזה נוטה להיות רחב, עמום ומוחל על ביטוי המוגן על-ידי חופש הביטוי. שנית, זיכוי עלול להיות מובן בטעות כאישור הביטוי. שלישית, ישנה בעיה של ייצוג – מי יתבע בשם הקבוצה? רביעית, קשה להעריך את שיעור הנזק. חמישית – הכרה בעילה של לשון הרע על קבוצה אינה דרך יעילה כדי להתמודד עם הבעיה החברתית האמטיתית – קונפליקטים בין קבוצות – שאינה יכולה להפתר באופן משפטי. מאידך, יש הגורסים כי גישה המסרבת להכיר בלשון הרע על קבוצה הינה גישה אינדיבידואליסטית – המתעלמת מחשיבות ההשתייכות לקבוצה מבחינת היחיד, וקפיטליסטית – המתעלמת מן הערך העצמאי של הפגיעה בכבוד, ומתייחסת רק לנזק הכלכלי שיש לפרסום לשון הרע.
החוק הקנדי קובע עבירה של פרסום ביטוי במקום ציבורי העלול לגרום לשנאה נגד קבוצה הניתנת לזיהוי. יש גם איסור אזרחי, בחוק של מחוז מניטובה, על פרסום לשון הרע נגד גזע או דת אשר עלול לחשוף אנשים השייכים לקבוצה הרלוונטית לשנאה או לבוז ולהוליך לאי-שקט או להפרת הסדר הציבורי, והתרופה היא מניעת פרסום ולא פיצוי.

לשון הרע על ציבור לעומת לשון הרע על יחיד בתוך ציבור

יש להבחין בין שני מקרים אשר נדונים בכפיפה אחת, אולם תכלית החיקוקים העוסקים בהם שונה לחלוטין – המקרה שנדון בסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – דן בלשון הרע על ציבור ותכליתו להגן במסגרת הדין הפלילי על קבוצות באוכלוסיה אשר מושמצות ומבוזות באופן קבוע – כחלק ממגמה להפלותן ולרודפן.
המקרה שנדון בסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 – שונה לחלוטין - הוא מדבר על לשון הרע משתמעת, ונועד להתגבר על מקרים שבהם מוציא לשון הרע – ככל הנראה מתוך תקווה לחמוק ממלתעותיו של החוק ומן הסנקציה אשר עלולה להיות מוטלת עליו, מצביע על הנפגע באופן משתמע, כך שמחד הבריות תוכלנה לזהותו אך מאידך – לא ידבק בו – לכאורה – רבב של מוציא לשון הרע. יש ומוציא לשון הרע מצביע על קבוצה, אשר בשל היקפה הקטן – דבקה לשון הרע בכל אחד מבני הקבוצה כך שניתן לאמר כי נתקיימו יסודותיו של סעיף 3 לחוק – לשון הרע משתמעת. לא פעם נתפסה בפסיקה לשון הרע על קבוצה כ"לשון הרע המשתמעת על יחידים", אולם אין זה המקרה שחיבור זה דן בו, למרות טשטוש הגבולות בפסיקה בינו לבין המקרה של "לשון הרע על ציבור".
כך לדוגמה בעניין ועד עדת הספרדים הוכרה לשון הרע על ציבור, אבל רק כקונסטרוקציה משפטית להכרה בלשון הרע על יחיד – שכן חברי הקבוצה זוהו כמי שלשון הרע המופנית אליהם משתמעת – כמשמעות הביטוי בסעיף 3 לחוק.
בעניין גרוס נ' צימרמן, בו נדונו דבריו של מרואין בעיתון אשר השווה חיילים המתנדבים בשטחים לגרמנים שהתנדבו ל SS, נקבעו מבחנים להבחנה – אי מתי התייחסות לקבוצה תיתפס ככזו, ומתי ההתייחסות לקבוצה תתפס ככזו אשר ממנה משתמעת (במובנו של סעיף 3 לחוק) לשון הרע על יחיד:
  • גודל הקבוצה – ככל שמספר חבריה גדול יותר, כך יקשה על חבריה לטעון כי הפרסום פוגע בהם אישית.
  • מידת הקושי בזיהוי חברי הקבוצה – ככל שהם ניתנים לזיהוי תצמח להם עילת תביעה ולהפך. זהו הטעם שבשלו נדחתה – מטעמים טכניים בלבד – תביעת הדיבה של החיילים אשר נטלו חלק במבצע 'חומת מגן' כנגד מחמד בכרי, יוצר הסרט 'ג'נין ג'נין' - נפסק כי הגם שבלשון הרע עסקינן – ולא מתקיימות ההגנות – דברי הדיבה בסרט לא הופנו כלפיהם באופן אישי אלא כלפי "חיילי צה"ל אשר השתתפו במבצע חומת מגן באשר הם". גם בפסיקה האמריקנית נפסק, באותו אופן כי: "If defamatory words are used broadly in repect to a class or group,there is no cause of action unless the words can be made to apply to a single member of the group or every member of the group" ((Beznos. V. Nelson 155 N.W. 2d, 241, 243 (mich. App. 1967)).
  • תוכן הפרסום – ככל שלוקה ביותר הכללות כך קטנה האפשרות לפירוש האמירות כמתייחסות לאדם ספציפי.

מקורות

חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע - הדין המצוי והרצוי (2005).

תאריך:  27/09/2010   |   עודכן:  27/09/2010
שתף:

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
לשון הרע על ציבור
הודעות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  כתוב הודעה 

פורום: זכויות אדם
+
שאדון שטיין יחזור לאמריקה
עו"ד שמעון הצדיק  |  19/08/19 18:02
 
- אך כמובן שמותר לסרב ליהודי
הגלשנית  |  19/08/19 21:53
+
הארגון מתימר ליצג את האזרחים ו
הלוי  |  10/12/15 07:02
 
- הארגון לא מתיימר לייצג אזרחים
ליצן חדש  |  18/12/15 06:22
+
בליל של שטויות ל"ת
רונן שלומאי  |  26/11/15 21:17
+
ואצלינו אין כל חדש
צורי  |  2/08/15 14:29
+
ממליץ להתייחס למכרז הכלא הפרטי
מזכיר נשכחות  |  2/08/15 14:03
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
ענבל בר-און
עדיף שעשר נאשמים יצאו לחופשי מאשר שנאשם אחד יורשע לשווא    זהו עיקרון מנחה בשיטת משפט המקדשת את חזקת החפות    יש להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר    ומהו אותו 'ספק סביר'?
רועי קיש
בעלי עסקים רבים מאמינים שכאשר הם שכרו לשירותם איש מכירות או מנהל מכירות או סוכן מכירות, הם בעצם פתרו את הבעיה הגדולה שלהם במכירות
ענבל בר-און
האם מותר ל'אל על' לאלץ דיילי אוויר 'להתקרקע' (היינו - להפוך לדיילי קרקע) בגיל 60 בכדי שנוסעי המטוס לא יאלצו לחזות בדיילים מזדקנים? לא! שכן "מסלול הדיילות אינו תצוגת יופי"
ענבל בר-און
האם יש לאפשר את שידורי ערוץ פלייבוי, חרף פגיעתה הקשה של הפורנוגרפיה בכבוד האישה? לדעת דורנר, שידורים בשעות הלילה, אשר מוזמנים על-ידי הלקוח ואינם 'נכפים עליו' מאזנים איזון ראוי בין חופש הביטוי לבין כבוד האישה
ענבל בר-און
גם טרם חקיקת חוק גיל פרישה לעובד ולעובדת - זכאיות עובדות לפרוש בגיל 65, כמו עובדים, וזאת מכוח עיקרון השוויון הכללי
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il