מה התחדש? דברי הפרשנות. כי דברי פרשנות קשורים תמיד לקונטקסט עכשווי ומיידי. הפרוטוקולים שפרסם גנזך המדינה, ושהיו חסויים ומסווגים כ"סודי ביותר", הם בבחינת חשיפה ראשונית, אסמכתא לחוקרים בעיקר, אך אין בהם מידע חדש.
באווירה נינוחה ומפרגנת, מביאים בדרך כלל לידיעתנו סיפורי גבורה משדה הקרב. סיפורם האישי של טייס, חובש, חייל, קצין, צנחן, מעוז, מזח, פלוגה, צוות חילוץ, רופא וכן הלאה. בשנים האחרונות נהוג היה לציין כך את יום השנה למלחמת יום הכיפורים. מאז 73' חיינו מתנהלים באווירה של חיפוש עצמי ואיתור דמויות הזדהות שהן משכמן ומעלה. אין זה אומר שבסיפורים אלו מוצאים אנו את מבוקשנו. אבל היה בהם משהו ממכר, המראה לנו איך אדם מסוגל לשרוד ולצאת ממצבים שנראים בתחילה כבלתי אפשריים וחסרי סיכוי. זה מזרים הרבה אדרנלין. [באמירת אגב: זה גם ההיגיון מאחורי תוכנית "הישרדות".]
את דמות המנהיג-גיבור ממשיכים כולנו לחפש. לנו, הישראלים, חשוב במיוחד לדעת שבתוכנו ואף בתוך עצמנו הפרטי קיימות איכויות המצמיחות גיבורים ומנהיגים ראויים. יום אחד בשנה מראיינים ומבקשים ממי שהיה בתופת של מלחמת יום הכיפורים ויצא ממנה, לספר את סיפורו, ועדיף שיהיה לסיפור סוף טוב, כגון צל"ש, עיטור המופת או עיטור העוז. הצד האנושי שלנו מאמין באדם באשר הוא, במיוחד נכונים הדברים לנוכח המציאות והמצב דאז, הנתפסים על דעת הכלל כקשים במיוחד ואפילו כטראומתיים.
השנה התרחשו במחוזותינו זעזועים לא קטנים: החל בהעמדתו לדין של ראש הממשלה לשעבר
אהוד אולמרט, וכלה באכזבה מן הנעשה בשטח, כגון: תאונות דרכים קשות שיד הרשויות אינה משגת למצוא להן פתרונות הולמים, בעיות במרחב הבינלאומי שמאיימות על ישראל ואין להן פתרונות, מעשים פליליים ובעיקר אלימות קשה בין אדם לרעהו, בין בני זוג ובין הורים וילדיהם, ששוב מהוות אתגר בלתי פתור ואין בנמצא כתובת אחראית שתמצא את הדרך המתאימה לטפל בהן.
באווירה טעונה עשוי כל שבריר של מידע חדש על האסון שפקד את החברה הישראלית ואת העם היהודי כולו לפני 37 שנה, להצית פולמוס. ולאוהבי גימטרייה ודומיה, ראו כמה סימבוליקה יש במספרים: 73 ו-37. דבר והיפוכו. האם 37 שנים לאחר המלחמה ההיא חזרנו לנקודת האפס?
לא מזמן
נחשפו פרוטוקולים על-ידי גנזך המדינה, שהיו מסווגים "סודי ביותר". אלו עברו עיבוד מהיר על-ידי דרגים שונים במישור המדיני והועברו לידיהם של אנשי תקשורת ופרשנים. את התוצאה הביאו לנו במנות גדושות בכל רשתות הטלוויזיה – מהדורות חדשות, תוכנית פוליטיקה בערוץ 1, ובמהדורות עיתון מודפסות ואלקטרוניות, בלוגים, פורומים באינטרנט וכיו"ב. כולם יחד מחזקים נימה הקוראת תיגר על שיקול דעת לקוי של מנהיגים לפני, בזמן ולאחר המלחמה ההיא.
אפשר להבין זאת במיוחד על-רקע המצב בו אנו חיים.
נושא בפני עצמו הוא משה דיין, שבתו יעל סינגרה בשבילו בערוץ הראשון ובנו אסי בערוץ 2.
משה דיין הוא דמות מאוד מורכבת, לעתים בעייתית ולעתים ראויה לשבח. הייתה לו אישיות שנויה במחלוקת דווקא משום שהיה בה פרדוקס בין המצביא לבין המנהיג שאכזב, האיש האהוב לעומת האיש שבגד, האיש שלא הפסיק להעניק תחושה של ביטחון והאיש שבפועל שגה וטעה למרות הכל.
איתן הבר אמר אתמול בתוכנית של
עודד שחר: אין משהו חדש בפרוטוקולים, הכל היה ידוע. הבר, ששימש ככתב בשטח במלחמת יום הכיפורים, יודע שכולם שמעו במכשירי הקשר במשך יומיים את קולו של אחד החיילים צועק מהיכן שנטשו אותו – 'הצילו! אני רוצה לחיות!' - הבטיחו לו שתבוא תגבורת וסיוע הצלה, אבל "לא מיניה ולא מקצתיה" – הוא הופקר בשטח. כולם ידעו זאת כבר אז. כל מי שהיום אומר: 'הייתי שם ואני מזועזע שכך הוחלט באופן רשמי על-ידי משה דיין' - נכון, דברים כתובים בשחור על גבי לבן מזעזעים יותר משמועות, או השמעות ברדיו הנגוזות מיד לאחר סיום המשפט.
הנטייה האנושית למצוא דמות של "מנהיג מושיע" ולהיתלות בה, הייתה תמיד, ועודנה קיימת. כולנו מחפשים ללא הרף את המורשת המפוארת שלנו. מישהו שאפשר להתפאר ולהתהדר בו ברמה האישית, המשפחתית, הקבוצתית והלאומית. בן-גוריון התנתק מ"היהודי הגלותי" ופיאר את גיבורי התנ"ך – מצביאים דגולים היו המודל של "המנהיג" שהוא סיפק ל"צברים". דמות "המנהיג הדגול" (The Benevolent leader), זה שמתמנה או נבחר על-ידי קבוצה או עם לתפקיד מנהיגותי, מצטיירת בעינינו כיישות בעלת סגולות שבזכותה אפשר לישון בשקט בלילה. כל אדם זקוק לזה.
שלילה והוקעת משה דיין ו
גולדה מאיר עד ימינו אנו, היא חשבון שכל ישראלי רוצה לסגור עם מנהיגים אלו, שיצאו בשן ועין מוועדת אגרנט. וכפי שמסביר
זאב סגל, הוועדה לא יכולה הייתה להטיל עליהם אשמה משום שהטיפול במלחמה לא היה באחריותם הישירה לפי חוק. ולא משנה העובדה שמשה דיין פעל במלחמה כ"רמטכ"ל–על", התערב בנעשה בפועל ואף שיגר הנחיות ברמה טקטית.
מי, אם כך, מזוהה כיום כמנהיג מושיע? בחברה בה הקולקטיב משרת את הפרט והאינדיבידואל הוא מרכז העולם, בחברה בה כל שני וחמישי נולד כוכב חדש, הצורך לזהות מנהיג שיושיע בעת צרה הולך ופוחת. אנחנו אומרים לעצמנו בעת צרה, "כוחי בעוצם ידי".
מה שנקרא 'משבר אמון' כלפי מנהיגים הוא רק חלק מן התמונה.
עולם שבו הפרט מציב עצמו במרכז וכל האפשרויות פתוחות בפניו והשמים הם הגבול, עולם שבו הקולקטיב משרת את הפרט, הוא הוא הקונטקסט שבו "מותר" להוקיע בריש גלי את ה"מנהיג", לחפש אצלו רבב כל בוקר מחדש ופשוט לוותר עליו ולחפש אחר שיתפוס את מקומו. ומי שמוביל את המגמה, זו התקשורת, לא "קול העם" אלא "קולו של העיתונאי", ששמו מתנוסס כמי שחשף עוד מום ופגם. לא חסרים פרשנים ופרשני פרשנים שתמיד יתחברו אל "מחדלי ההנהגה דאז". רק תנו להם קצה חוט והופ! מורסת מלחמת יום הכיפורים תיפתח מחדש. במצב כמו זה השורר כיום, זה ממש מתבקש.
מחדל מלחמת יום הכיפורים הוא הסמל בהא הידיעה של עבר טראומתי. השנה אנו "חוגגים" את הנימה הזו משום שהיא מתחברת יפה לכל מה שעובר עלינו כאן ועכשיו. הלך "המנהיג הדגול" – יחי הכוכב התורן.
