מדינת ישראל השתגעה. התקשורת הישראלית השתגעה. ירדנו מן הפסים. דומה כאילו פסו, חלפו להן כל בעיותינו הקיומיות, שכל מה שמעניין אותנו זה אם לפני כך וכך שנים הניצב המשטרתי אנס או לא אנס את דוקטור
אורלי אינס-קניג. האם רק נפל אתה אל הדשא האילתי או שמא גם ביצע בה מעשה מגונה, בניגוד לרצונה.
הנושא צריך להיבדק. והוא אכן נבדק. גם במח"ש וגם - באופן לא אחראי - מעל דפי העיתונים. ואולם רק הפסיקה המשפטית תחרוץ בבוא העת את הדין. לא כותבי מאמרים, לא משתתפי העצרות הפאמיליאריות בככר, לא אירגוני נשים למיניהם ולא שלטים מונפים. גם לא מופע של גיבורת הפרשה בתסרוקת סדורה, בלבוש מחוייט (פירוט - בעמודי החדשות), עם נאום-כתוב-לאומה.
כמובן, אין להתעלם מכך כי כמוצר-משנה של "פרשת בר-לב" שלפתע פתאום קפצה לנו מול העיניים ותפסה את כל סדר יומנו, ייחרץ עתידו במשטרה של הקצין החשוד.
אכן, נושא עסיסי, ראוי לטיפול, מעורר עניין, בעל השלכות ציבוריות, מעין פרק-המשך של סגת הנשיא לשעבר קצב שבעוד חודש ייחרץ דינו, ולהבדיל - של פרשת המשולש אשכנזי-הרפז-גלנט בצבא, וכו'. אבל אין מנוס מן השאלה, להיכן נעלם השיקול העיתונאי המקצועי? היכן הפרופורציה בין הפרשה החדשה, לבין שאר הנושאים החדשותיים שעל סדר יומנו?
אני למשל מתפלא, שכמעט אין עוד מזכירים את גבריאל חן. זהו סיפור נורא, שאסור להניח לו לשקוע בתהום הנשייה. מישהו זוכר? רק לפני ימים ספורים זה קרה. הנהג העכואי רצח שני חיילים במשאיתו. זו לא הייתה תאונה מקרית. הפושע הודה כי במתכוון עלה על תחנת ההסעה, ודרס למוות את סגן מיכל זהר מגילון ואת סמ"ר איימן קזל ממראר, זכרם לברכה. כך חשב הלה לפתור את בעיותיו האישיות.
מאז הרצח הכפול בעכו, בשני בתים בגליל משפחות שכולות מבכות את יקיריהן. במעצר יושב לו הנהג הדורסני, שלם עם מעשהו. הנרצחים והרוצח כמעט נשכחו. מדוע? כי אינם מעניינים את התקשורת, שעתה מגוללת ומנפחת על-פני עמודים שלמים שברירי מידע, שסקס ושקרים, כביכול, מעורבים בהם.
ולי יש הצעה: לאחר שייחרץ דינו של אותו אדם הנושא את השם חן, יכניסו אותו למאסר בתא אחד עם אותו אדם הנושא את השם עמיר. כך יהיה פחות משעמם לרוצחו של רבין, כשיחליף חוויות עם רוצחם של מיכל ואיימן.
ובכן, אינס ובר-לב, בר-לב ואינס, דוקטור, קצין וסקס - זה הנושא הראשי ששטף עיתונינו ושטף את מוחותינו בסוף השבוע. נושא שצריך להיות ללא ספק מטופל תקשורתית, אבל היכן קנה-המידה הראוי, היכן השיקול אל מול שאר הנושאים הבוערים שעל הפרק?
לטיפול המופרז הזה עלולות להיות השלכות חמורות ביותר. אנחנו מתעסקים בטפל, ברכילותי, בספקולטיבי, במקום לתת את הדעת לעיקר. נושאי קיום של ממש, חדשותיים, הנוגעים לעתיד ישראל, הם אלה שנדחקים לשולי החדשות אצלנו.
למשל, האיום המחודש של סוריה במלחמה קרובה ודברי השחץ של שר החוץ הדמשקאי. למשל, הביקור המתגרה של שליט טורקיה בלבנון ומטח דברי הבלע שהמטיר על ישראל, וקודם לכן הביקור התם של תאומו
אחמדינג'אד מאירן, עם הכרזותיו האנטישמיות. למשל, הבחירות במצרים שעלולות לחזק תנועה קיצונית שכבר הכריזה שתביא לביטול הסכם השלום.
נכון, אין אלה נושאים עסיסיים, הם אינם מוכרים עיתונים ולא מביאים רייטינג לשידורים, אבל איננו יכולים לסמוך על "קו בר-לב". אנחנו זקוקים לחדשות של אמת, לא רק לבידור ולנושאי-שוליים מנופחים.
לפי התקשורת הישראלית, כל אלה הם נושאים משניים בחשיבותם העיתונאית, לעומת מופע היחצנות של המומחית לאלימות גברים, אל מול תשואות אלה שכבר חורצות דין, יודעות את "האמת" בטרם אפילו החל הליך שיפוטי כלשהו.
עיתון אחד הגדיל עשות, כשהביא את מלוא דבריה של גיבורת-היום באותיות שמנות, מלה במלה. מעניין כמה ידיעות נזרקו לסל, כדי לפנות שטח לנאום-לאומה זה.
כן הוטרדה, לא הוטרדה, נושא שצריך להיחקר ללא ספק, אבל ים המלים, הספקולציות ומאמרי הפרשנות מכל עט - כדבר הזה בקושי ראינו באחרונה בנושאים חשובים ממנו בהרבה. המדינה והתקשורת איבדו בפרשה זו את שיקול הדעת. מסיחים את הדעת מן העיקר.
את החדשות האמיתיות, המדאיגות, שעתיד המדינה כרוך בהן, כמעט ואין אנו קוראים או שומעים. איננו מקבלים מידע מספק על ההכנות בלבנון ובעזה לסבב הלחימה הבא. אין אנו יודעים על היקף ההתכוננות לקראת ניסיון השמדתנו הנרקמים בטהרן או באיסטנבול, בביירות או בדמשק, אין אנו תופסים את הלחצים האמיתיים שמופעלים על ישראל מצידה של וושינגטון האובאמית. כל אלה - רק בשוליים. כאילו כל מה שמעניין את הקוראים או הצופים הם יחסי אינס ובר-לב, היו או לא היו.
די. נמאס. תפסיקו - עורכים, כתבי-משטרה ופרשנים-שמומחים-לכל-נושא - להטות את דעת האזרחים, את מחשבות קוראי העיתונים, ואת תשומת לבם של המנהיגים, אל השולי והמשעשע, במקום לטפל כראוי בנושאים האמיתיים שמצריכים מענות.
התחילו במטותא מכם למלא את תפקידכם-שליחותכם, למקד את תשומת הלב של הציבור וראשיו בעניינים לא פחות חשובים. שאם לא כן, ספק אם נגיע ליום בו נראה בקץ הפרשה המנופחת הזאת. יתכן שנימצא קודם לכן במצבים לאומיים טראומטיים, שאם נשרוד אותם, נוכל לשאול כעבור זמן בוועדות החקירה: היכן הייתה התקשורת כאשר כל זה קרה? במה התעסקה כאשר מסביב געשו חרחורי מלחמה ונעשו ההכנות לפריצתה?
