רבותיי המושבעים, הרומנטיקה, הפלירט, הפרח, החיזורים - לא מתו, הם קיימים, פורחים ושולטים בחיים – נכונים לכל גיל. נושא ההטרדה המינית התעורר שוב ביתר שאת, עם פרשת ד"ר א' – שהיא
אורלי אינס, שבין טענותיה הטרדה מינית ותקיפה על-רקע מיני.
הופעתה הפומבית, בכינוס לציון יום נגד אלימות נשים, ובה הצהרה על הפרשה שלה תוך הטחת אשמה כבדה בתקשורת שיורדת לחייה המשפחתיים ולחייה המיניים - הייתה לא פרופורציונלית. הרי ברור מאליו שעיסוק בפרשה כה לוהטת, בנוסח טלנובלה דרום-אמריקנית, בה יש אלמנטים מיניים כה סוערים בזוג, בשלישייה, סמים או עם סימום וזיון - ילהיט את התקשורת הרב-ערוצית. האם יכול איש ציבור או אישה במעמד ציבורי או בתפקידים בכירים במשק, בכלכלה או במשרד הביטחון לבוא בטרוניה לתקשורת, שחושפת את חייה ומעלותיה המקצועיים והמיניים. נראה לי, שבתקופה של תקשורת רב-ערוצית, כולל אינטרנט בליווי טוקבקיסטים, הדבר כמעט בלתי אפשרי.
ד"ר אינס החליטה לחשוף עצמה לציבור, ובצדק רב מבחינתה, אחרי שחצי מדינה כבר ידעה מי היא ו
החצי השני הספיקו לראות תמונתה באינטרנט. חבל רק שטרונייתה מעל הבמה, התייחסה רק לפגיעה אישית שלה ולא השכילה להבין שגם לצד השני, התוקפן האלים כביכול, יש זכויות לפרטיות ולאי-פגיעה במשפחתו ובילדיו. לכן, אם התקפתה והתקפת "מקורביה" וחברותיה וכל נושאי הלפידים והפוסטרים היו מכוונות להפרה בוטה של פרטיות הצדדים וחדירה לחיים, על-ידי גילוי פרשיות מהעבר - ניחא. הצגתה את עצמה כקרבן האולטימטיבי של הפרשה, נראית לי מוגזמת ולא הוגנת. שהרי עד שהדברים לא יתבררו וילובנו וייחקרו, יש לכל מטבע שני צדדים ולכל מקל שבו חובטים שני קצוות.
ואיפה ההדלפות מהחקירות ומהפוליגרף? האם כל זה חוקי, נקי מבחינה ציבורית ואתית? האם ההדלפות אמיתיות או השערות וספקולציות של עיתונאים וחוקרים או "מקורבים" למיניהם? מה שברור – השפיטה על-ידי העיתונות והציבור נמצאת בשיאה וסיפורי סיפורים עוד יבואו בהמשכים כיאה ונאה לטלנובלה מעניינת זו.
הטענה המגוחכת שאין קשר בין התלונות והגילויים למירוץ למפכ"לות, הפכה כבר לבדיחה והמשמיעים אותה רק מעצימים אותה. מה שכבר ניתן להסיק מהאירועים, עד כה, הוא שניצב בר-לב לא יהיה מפכ"ל המשטרה וד"ר א'-א' (אורלי אינס) כבר לא תחזור לחיי השגרה שהייתה רגילה אליהם קודם.
החוק למניעת הטרדה מינית – 1998
כשמדברים על עבירות מין, אי-אפשר להתעלם מהחוק הנ"ל, שקבע סטנדרטים ברורים וקווי התנהגות ראויה ומחייבת כלפי נשים בכל התחומים והמגזרים. במיוחד החוק חשוב ויעיל, לאותן נשים חלשות, בעמדות כוח נחותות, הנתונות למרות, חוששות לפרנסתן במפעלים, במשרדים, בחברות כוח-אדם ואפילו במשרדי ממשלה מסודרים - לגביהן החוק, ההגנות שהוא נותן – הגיבוי שכיום מקבלות המתלוננות – נותן חמצן לנשימה.
במבט לאחור, מאז הקמת המדינה ומוסדותיה, כמו צה"ל והמשטרה, היו הטרדות מיניות ומעשים מגונים. הבעיה הייתה בתפישה החברתית-מוסרית באווירה ששררה בגוף כמו צה"ל, בה מפקדים בכירים ואלופים הרשו לעצמם לחצות קווי התנהגות ומוסר מבלי שלמעשה נשאו בתוצאות מעשיהם. הייתה אווירה של להשאיר את התלונות בתוך המשפחה, אם זו הצה"לית ואפילו הקיבוצית. גם שרים וקצינים בכירים חטאו לא פעם. לגבי חלקם, המעשים הושתקו, חלקם סולקו מצה"ל או המשטרה ואלוף אחד שהיה גם שר ביטחון נשפט, הורשע ושילם על ההתנהגות הבוטה ביוקר אישי, חברתי וציבורי רב (עיין ערך איציק מרדכי).
מעניין לשמוע ולקרוא הדים בעקבות פרשנות התלונות של אמנים ואנשי ציבור – כאשר ידוענים ומומחים למיניהם, מתיימרים להסביר מהי הטרדה מינית ומה הם גבולותיה ואיך המצב החדש, עקב החוק הדרקוני, חיסל את תופעת החיזורים ואת הרומנטיקה. ובכן, לדעתי, לדעות אלה אין בסיס ומדובר בדברי סרק, הבאים מתוך חוסר הבנת החוק מחד-גיסא ומאי-הבנת המושג חיזור ורומנטיקה מאידך-גיסא. התנהגות גסה ובוטה כלפי אישה, או ציון והבלטת חלקים מגופה - אינם חיזור, אלא סתם התנהגות גועלית. יש הבדל בין מחמאה בנוסח 'את נראית יפה היום', או 'הבגד/תסרוקת מחמיאים לך', לבין פנייה גסה וישירה לחזה או לישבן.
החיזור והרומנטיקה הקיימים מאות בשנים ימשיכו גם בעתיד. המוזיקה, הפרח, המתנות, הפתעות נעימות, נסיעות לחו"ל – יעשו גם בעתיד את שלהם, ובהצלחה. לכן, יש להמשיך ביד קשה כלפי המטרידים והעושים מעשים מגונים, והמחפשים תירוצים וטיעונים תמוהים להצדיק את מעשיהם. העובדה שלמרות החוק החיזור והרומנטיקה עדיין קיימים – היא סימן לעתיד מבטיח. יש אהבה – והיא תנצח.
