בשבועות הקרובים עומד לצאת לחנויות הספרים ספרו האחרון של יוסף דוריאל "ללמוד מהחיים". יוסף דוריאל שירת בארגון ההעפלה והיה מראשוני הלוחמים של מלחמת העצמאות, ביבשה ובאוויר, ממובילי המומחיות בתחומי הנדסת התעשיה ומדעי הניהול בישראל, ובעל ניסיון בפרויקטים לאומיים בתחומי התעשיה, הביטחון והמינהל הציבורי. בנוסף לשלושה ספרים שפרסם בעשורים האחרונים, דוריאל גם מרבה לפרסם
ממאמריו. בספרו האחרון הוא מבקש להנחיל לקורא את הלקחים שצבר במשך שנות חיים ויצירה, שבמהלכם נטל חלק רב חשיבות בקוממיות העם היהודי בישראל ובהגשמת החזון הציוני.
יחד עם היות מדינת ישראל סיפור הצלחה יוצאת דופן בדברי הימים, הוא מטיף שלא להסתנוור מההישגים, וללמוד יותר מן הכישלונות המהדהדים. כישלונות אלו הביאו אותנו לשלם מחיר יקר של דם ודמים. כעת נותר בידינו הלקח והניסיון המצטבר ועמם הבחירה אם להתמודד ולהסיק את המסקנות לעתיד או להיות נידונים לחזור על הכישלונות.
קצרה היריעה בטור זה מלפרוס את כל הפרשות שבהן מטפל דוריאל בספרו, אלו מגוונות מאד ובולטות בהן מספר פרשות כלכליות חשובות. דוריאל היה האיש שחסך לאל-על את ההרפתקה היקרה של מטוס הקונקורד. נוכח מסע תעמולה עולמי למען המטוס העל קולי הבריטי-צרפתי שטען במפגיע כי חברה שלא תצטייד במטוס תישאר מאחור, זיהה דוריאל כי הבעיה המרכזית בתעופה האזרחית אינה מהירות הטיסה אלא הצפיפות בנמלי התעופה. בעיה זו לא ניתן לפתור עם מטוסי הקונקורד, אלא רק באמצעות מטוס הענק (ה"ג'מבו") שאכן הופיע וניצח בעימות בין המהירות לבין נפח התובלה.
הספר מתאר המאבק למנוע הקמת "פילים לבנים" בנתב"ג שעל-מנת לקדמם היו אנשי רשות שדות התעופה מוכנים לשקר במצח נחושה לדרגים הממונים עליהם,.דוריאל אינו חושש מלנקוב בשמות האחראים שגרמו לפיאסקו שהוביל לנזקים בקנה מידה לאומי.
בספר גם מסופר כיצד סולקו המדחנים המכניים מרחובות תל אביב. מסתבר כי מעבר להיות המדחנים מטרד להולכי הרגל, אחזקתם עלתה יותר מן ההכנסה שהניבו. הפתרון שהציע דוריאל מפתיע בפשטותו והפך לפטנט. אין צורך במנגנון של שעון שיעמוד ברחוב וימדוד את זמן החנייה, כאשר גם לנהג וגם לפקח יש שעון המורה את אותה השעה. כך הומצא כרטיס החנייה עם הלשוניות הנתלשות המוצמד לשמשת הרכב. בהתחלה הוכנס הכרטיס של דוריאל לשימוש בתל אביב ובהמשך - במרבית ערי ישראל, ונרשם כפטנט עולמי.
המצאת הסיפור על "כניעה ללא קרב"
הפתרון היה מצוין , אך נישל חלק מן המקורבים בעירייה מהכנסות מובטחות מתחזוקת מערכות מיותרות. כך נולדה קומבינת החניונים שממנה אנו סובלים עד היום בתל אביב. במקום לאפשר חניות קצרות בכל שטח העיר, גודרו שטחים לחניות במגרשים שיועדו לחנייה קצובה ופחות גמישה לפי שעות. מקומות חנייה אלו נשללו ממרבית הנהגים שנזקקו לחנייה לזמן קצר והוסיפו עומס תנועה בעיר כמו גם עומס מצלצלים לכיסיהם של קבלני מגרשי החנייה. מודל המגרשים גרם גם לכך שבמקום שכל נהג יוכל להיכנס ולצאת בחופשיות בשטח פתוח, עליו להזדנב בתור שליד תא הגבייה הבודד ולהפסיד זמן יקר. דוריאל אומנם זכה לתואר "יקיר העיר תל אביב" אך ממעמדו זה הוא מציע להעניק תואר חדש של "מזיק יקר לעיר תל אביב" המתאים ליוזמי הרעיונות האבסורדיים שמהם סובלים תושבי תל אביב עד היום - רעיונות שהוא מפרט בספרו.
לצד פילים לבנים, מתאר הספר רעיונות המבוססים על ניסיון שהיה באפשרותן לחסוך כספים ולקדם פרויקטים לטובת משלמי המיסים בישראל, כמו מוקדי עסקים משולבים במחלפים, תחנות כוח חסכוניות המשלבות אספקת חשמל עם ניצול קיטור למטרות התפלה ועוד. תוכניות אלה ממתינות לזמן שבו תשוחררנה חלקות כלכליות משלטון התככים הפוליטיים וממלחמת החצרות שבין משרדי הממשלה ותנוהלנה כך שיניבו את מירב הרווחים.
פרשה כואבת השזורה בין דפי הספר הינה התחקיר הפרטי שערך דוריאל באוקטובר 48' בעקבות הקרב על ניצנים, שבו נפלה שולמית, אחותו של יוסף, ששימשה חובשת של כוח המגן. התחקיר גילה כי למרות עבודות "הביצורים" שהוזמנו מ"סולל בונה" טרם הקרב, היו העמדות בשטח בלתי ראויות למלחמה או לשם "ביצורים". בתחקיר התגלתה גם ההפקרה של מפקדי גבעתי את הנצורים בקיבוץ והשימוש בהם כ"טרף" למצרים ולהסחת דעתם. בהוסיפם חטא על פשע המציאו מפקדי גבעתי את הסיפור על "כניעה ללא קרב". הנעדרים שגורלם לא נודע נשכחו. בסיכומי שיחות רודוס להסכם הפסקת האש, הסכימה ההנהגה הישראלית לשחרר את הצבא המצרי הלכוד בכיס פלוג'ה, על נשקו וללא תנאים, מבלי לדרוש מהם לתת דין וחשבון על הנעדרים ממגיני ניצנים. גמאל עבדול נאצר, שהיה מן הקצינים הנצורים ,כתב אז ביומנו - "אנו עוד נחזור". וכך היה. גם נאצר, אשר שב למצרים כגיבור, חזר לזמום את ההתקפה הבאה, וגם מדינת ישראל חזרה וחוזרת על שגיאותיה, כאשר גיבורי הכשלים מטפסים במעלה הפירמידה. פרשה זאת, כמו רבות אחרות שבאו בעקבותיה, הובילה את דוריאל להגדיר את המונח "טירוף מערכות" ולהציג בספרו את ביטויו העכשווי בהתנהלות האסטרטגית והביטחונית של ישראל כיום.
דוריאל עסק לאורך דרכו בניתוח ההתנהלות הבלתי-רציונלית של מנהלי המדיניות של מדינת ישראל ויוצא נגד השקרים הרבים שבהם מולעטים אזרחי המדינה. כשנפרדתי ממנו בפגישתנו האחרונה סיכם ואמר: "לאמירתו של יוזף גבלס, שאם חוזרים על שקר גדול הרבה פעמים - בסוף יאמינו לו, יש לי תשובה: גם אם חוזרים על אמת גדולה הרבה פעמים - בסוף יאמינו לה".
