הניחו לה לכאוב. להישאר או לעזוב. תנו לה זמן. תנו לה שקט. אל תזרו מלח על הפצע הפתוח של חייה.
אל תשיאו לה עצה. היא יודעת טוב יותר, גם עכשיו, בכאבה, בהשפלתה, כאשר היא נוכחת עד כמה הייתה נבגדת, עד כמה חריפה ועמוקה וממושכת הייתה בוגדנותו הנבזית של בעלה, היא חשה מה נכון לה לעשות. עכשיו ובימים שיבואו.
ייתכן כי היא קלועה בסתירה בין מחשבת הלב לתחושת הראש. וההפך. סביר להניח שהיא מתערבלת עכשיו במערבולת הרגשות הסוערים, כאשר חייה מטולטלים והיא מתנפצת על שובר הגלים, בוערת בקצף.
אין מקום לנחם אותה, אבל יש מקום לחמול. חימלו עליה מרחוק, במקום שהנכם. שילחו לה יונת-דואר בלבכם ותנו לה לעוף עם אגרת ובה מילות החמלה שלכם. ויותר מזה אין צורך. יותר מזה אי-אפשר.
באופן טבעי הלב של כולנו יוצא אליה. סוגיית ידיעתה או אי-ידיעתה את "מעללי" בעלה אינה מעלה ואינה מורידה. היא אינה מענייננו. אם ידעה ולא עשתה דבר, עלינו לכבד את בחירתה. אם לא ידעה, וממילא לא הייתה יכולה לעשות דבר, אל לנו לשפוט אותה. מוטב שנימנע גם מהטלת ספק.
הניחו לה לעבור את הימים הבלתי-נסבלים שעוברים עליה, כאשר היא חולקת בית וחיים ואולי אך יצוע עם מי שהורשע כאנס וכמטריד סדרתי. האיש שמזהם ומטמא את חייה על לא עוול בכפה. זה מצב נורא. אסור לאיש מאתנו להעז לשפוט אותה, בין אם היא תישאר ובין אם תעזוב ותלך ותיפרע – מעשית ואולי אף רשמית – מהאיש שהמיט על חייה קלון שכמעט לא אנושי לשאת אותו. הלב פועם אליה בימים, שבהם היא נדרשת לקבל את ההחלטה הקשה והנואשת בחייה האם להישאר עם האיש שבפשעיו ריסק ופורר גם את חייה.
תהיה היכן שתהיה ותעשה מה שתעשה מעתה ואילך, חייה לא יהיו חיים. אשר על כן, אין שמץ של אשמה שמותר למי מאתנו לטפול עליה או לייחס לה. היא אישה מוכה ואומללה. בהרשעתו המרעישה הורעשו גם חייה. ובכל זאת – החיים אינם ארורים, הגברת גילה קצב. ולו רק בשל יופיים של פרפר ופרח שאני, ועוד רבים-רבים שולחים לך עכשיו, כאשר אין ביכולתנו לעשות דבר מלבד להושיט לך את מעוף החמלה הפרחונית והריחנית שיש לנו, כבני אדם.
