כבר סוממנו וסומאנו מהשנאה המוצדקת למנהיגות האירנית, ונדמה כי שכחנו שמתחת לקליפה העבה הזו של דיכוי – יש עם. פתאום קם העם ומתחיל ללכת... כן, אפילו באירן. בישראל - העם יודע רק לשיר שהוא קם ומתחיל ללכת, ואחר-כך נרדם באדישותו לעצם קריאת מילות השיר.
לכן נשמע בקרוב קריאות אהדה ועידוד לעם האירני שבעקבות עמים אחרים באזור – קם ואוזר אומץ גם נגד האייתולות המסוכנות הללו ששולטות לו בחייו ללא מצרים. אבל העם האירני ראוי להרבה יותר הערכה – בגלל הסכנה המוחשית לחיי המגינים נגד השלטון שם. המפגינים באירן חשופים לסכנת חיים ממשית – וזה כנראה לא יעצור בעדם בתקופת המומנטום המתעורר כעת במזרח התיכון.
המפגינים באירן עומדים לפני ביצוע מהפכה היסטורית, ורבים מהם לא יזכו לראות אותה במימושה. את ההבדל ה"קטן" הזה ראוי וחובה לציין בכותרות גדולות וברורות בתודעת עמים אחרים, שבהרבה פחות מאמץ וסיכון חיים – אינם מנידים עפעף ואפילו לא אף.
המהפכות של היום, פרי שלטונות בוסר ודיכוי, מוציאים את ההמונים מדעתם – ומשם לרחוב. ההתקוממויות של היום – הן כמו בצינור בו מותקן שסתום אל-חזור. כל הזרימה פורצת קדימה, ועד שלא רוויה המטרה במלואה – אין דרך חזרה, לא להתגמשות העמדות ולא להבנות בין הצדדים. פריצת הסכרים מביאה לתוצאה אחת בלבד: פריצת הטבע האנושי מתודעתו הרדומה למעשים אמיתיים, חיזוק הצדק הפנימי, ונצחון האמונה על הכוח השלטוני הדורסני.
חלק מהעם האירני עומד לשלם על כך בחייו – וליבי ליבי על המסכנים הללו, ובעיקר על בני משפחותיהם של מחוללי המהפכה הזו במדינה שהשלטון לא מותיר להם הרבה אופציות סבירות להתקוממות הוגנת במונחים המודרניים המקובלים. הנושא הקשה הזה מוביל את ההתקוממות במדינות הנחותות הללו במונחים מערביים, לתקופות בהן המלחמות נערכו תוך רמיסת ההמון מתחת לרגלי הסוסים הדוהרים, או הרג ההמונים מפגזי התותחים שמרחו אותם כחול לכל רוח.
מכאן, מכורסת "העולם המודרני", אני מביט באקרן עם פרוסת עוגה וכוס קפה במתאבדים החיוביים הללו באירן, שניצתה בהם אש התקווה לסילוק הרוע מהמקום הקורא לעצמו השלטון המרכזי של המדינה.
