לא כלב שמירה, לא עיתונאי. סחבק

כל צרכני התקשורת ידעו, שמעו ולעתים ריכלו על החברות ההדוקה שהייתה בין העיתונאים: דן מרגלית, טומי לפיד (ז"ל) ואמנון דנקנר, לבין הפוליטיקאי אהוד אולמרט. החברות הזאת שירתה את אולמרט עד שהגיע לראשות הממשלה. הכישלון מול נסראללה, ויותר מאוחר השמועות שהפכו לחקירות משטרה, פירקו את החברות. לפיד ודנקנר ראו במרגלית כמי שבגד בחבר, ומרגלית העדיף להישאר נאמן לעצמו ולערכיו. טומי לפיד איננו; דן מרגלית, כמו כל התקשורת, הוריד הילוך (עד להכרעה); ורק אמנון דנקנר ממשיך לספק שירותי הגנה ויחצנות לחבר המושחת אולמרט. להגנתו יטען, שהוא כבר לא עיתונאי, והכובע איתו יגיח אל צרכני התקשורת, הוא כובע הסופר הדעתן. טענה קלושה, בעיקר משום שהוא נתפש, עדיין, כעיתונאי בכיר, וככזה, הוא נמנה על אלה המוגדרים "כלבי השמירה". בראיון ל-"7 ימים" מכר לנו דנקנר את דעותיו המעודכנות לגבי מה שקורה. את המנהיגות של ברק ונתניהו הגדיר כ"סכנה אסטרטגית". למה? ככה. וכדי שלא נשקע במרה שחורה, שיתף אותנו בתקוותו על מנהיגות העתיד. "הייתי מתייפח מאושר", אמר דנקנר, "אם דרעי ואולמרט היו חוזרים לזירה" (ידיעות אחרונות, 11.2.11). הוא לא טרח להסביר את הרציונאל מאחורי תקוותו לראות בהנהגה את שני המושחתים, דרעי ואולמרט. בעבר הוביל (ביחד עם דן מרגלית) קמפיין נגד מושחתי השלטון תחת הסיסמה "איפה הבושה". ובאשר להשקפתו המדינית, אחרי שהיה אחד מסוכני המכירות של אוסלו, שמענו ממנו זמירות התפכחות. תזכורת!: במרס 97', האשים אולמרט את העיתונאי השמאלן דנקנר ב"כתיבה מופקרת" וכמי שמשתייך לעדר עיתונאים (הדנקנרים) שיאסר ערפאת סומך עליהם שיאשימו את ראש הממשלה בנימין נתניהו בטרם ישלח את הטרוריסטים למשימות רצח בתוך ישראל. ב-2003, הודה דנקנר בטעות התמיכה בהסכם אוסלו. "הפלשתינים לא רוצים אותנו כאן", אמר לקובי מידן, באותה הזדמנות הביע דאגה מערעור ההכרה בצדקת הדרך. אולמרט, בהדרכת השלדים בארונו, ערק שמאלה, ודנקנר, במקום שיישאר נאמן להשקפתו וערכיו, הלך אחריו. מי שהיה כלב השמירה של הדמוקרטיה, המיר את נשוא משמרתו. אחרי הרשעת אולמרט (אם וכאשר), דנקנר כבר לא ישאל "איפה הבושה". היא תהיה חלק בלתי נפרד ממנו. חבל.