השם גולדסטון נכנס ללקסיקון העברית המודרנית כשם קוד להטיה נגד ישראל ולהתדרדרות במעמדה הבינלאומי. כשפרסמה ועדת האו"ם בראשות השופט גולדסטון את הדוח שלה על מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה לפני 18 חודשים, נראה היה כי העולם נחלק לשני מחנות. מחנה תומכי גולדסטון, הגורס כי ישראל ביצעה בעזה פשעי מלחמה ועליה לתת את הדין על-כך; ומחנה מתנגדי גולדסטון, שעמד בתוקף על כך שהדוח אינו אלא עלילת דם נגד מדינת היהודים. כולם נדרשו לבחור צד. ואיפה עמדתי אני? בצלם, הארגון שבראשו אני עומדת, תיעד באופן נרחב את מבצע "עופרת יצוקה" ופעל בתוקף לקידום מתן דין וחשבון בתוך ישראל. לכן פעלנו כדי לקדם את מה שהיה נכון בדוח גולדסטון - ובייחוד את ההמלצה העיקרית: שהן ישראל והן חמאס יחקרו את הטענות החמורות וימצו את הדין עם כל מי שיימצא אחראי להפרת דיני המלחמה. עם זאת, לא ניתן היה להתעלם מכמה בעיות בולטות בדוח, ובייחוד מהמסקנה כי ישראל יישמה מדיניות של פגיעה מכוונת באזרחים פלשתינים, וכן מכך שנראה היה שאמות-המידה שלפיהן נבחנו המעשים של ישראל ושל חמאס בדוח היו שונות. כעת מכיר גולדסטון עצמו בכך שבדוח נפלו פגמים. במאמר דעה שעורר סערה תקשורתית, הוא הודה כי לישראל לא הייתה מדיניות של תקיפה מכוונת של אזרחים. גולדסטון הכיר במאמרו בכך שישראל פתחה בחקירות פליליות בנוגע לחשדות שהועלו, אולם בניגוד למה שמיהרו לקבוע דוברים ישראלים רשמיים, הוא איננו פוטר את ישראל מכל החשדות החמורים בנוגע להתנהלותה. מתחקירים קפדניים שערך בצלם עולה כי ישראל הרגה במהלך המבצע לפחות 758 פלשתינים שלא השתתפו במעשי האיבה; 318 מהם היו קטינים. למעלה מ-5,300 פלשתינים נפצעו, 350 מהם קשה. יותר מ-3,500 בתים נהרסו ותשתית החשמל, המים והביוב ניזוקה קשות. במובנים רבים, רצועת עזה טרם התאוששה מההרס חסר התקדים שנגרם במהלך המבצע.