בעת כתיבת שורות אלה איננו יודעים עדיין אם ההסלמה ברצועת עזה תימשך, או שתושג הפסקת-אש, כהצעת החמאס. מסתמנת תמונת מצב שלפיה ישראל החליטה שלא לאמץ את אמירתו הזכורה לטוב של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול - "הפנקס פתוח והיד רושמת!". לפי תמונת מצב זו, ויתרנו על מיצוי הזדמנות-פז להוקיע בעולם את הטרור המזוויע של ארגוני הטרור שברצועה.
אתמול בבוקר (יום חמישי, 7.4.11), שמעתי את תת-אלוף אבי בניהו מתראיין ברדיו עם סיום תקופת שירותו כדובר צה"ל. המראיינת,
אילנה דיין, שאלה אותו מתי "נפל אצלו האסימון", מתי הפנים את חשיבותה הקריטית של התקשורת בתכנונה של הפעילות המבצעית של צה"ל. בניהו השיב כי זה היה בתקופת הביניים שבין מבצע "
עופרת יצוקה" לבין פרשת המשט הימי והעימות האלים על ה"מאווי מרמרה".
אתמול בשעות הצהריים נורה טיל נגד טנקים מתחום רצועת עזה לעבר אוטובוס תלמידים, סמוך לצומת סעד. הגבתי מיד בשיגור דואר אלקטרוני לשר הביטחון ברק, ובו הצבעתי על שתי נקודות:
- האחת - נפלה לידינו הזדמנות-פז לנצל את פיגוע הטרור המזוויע לצורך מסע הסברה בינלאומי לטובתנו. כמעט בכל העולם יש הבנה ויש רגישות יוצאת-דופן לביטחונם של האוטובוסים הצהובים המסיעים תלמידים. ירי מכוון של טיל לעבר אוטובוס כזה הוא מעשה זוועה שכל העולם לא יוכל שלא לגנות בחריפות, וכל העולם יזדהה במקרה זה לחלוטין עם המצב שעימו חייבת ישראל להתמודד;
- והנקודה השנייה - הצורך החיוני מצדנו להימנע מתגובה חריפה מיידית, ולאפשר למעשה הזוועה של הטרור החמאסי להיקלט תחילה בעולם, ולא למחוק אותו על-ידי הכותרות שלהן תזכה התגובה הישראלית.
אינני יודע אם הדואר האלקטרוני ששלחתי הספיק להגיע לידי שר הביטחון במועד. מה שראינו ושמענו, לדאבון לב, היו התגובות הכמעט-פאבלוביות של כוחותינו, אשר לא השכילו להתאפק, לא היו מוכנים להמתין 72-48 שעות, עד שההסברה שלנו תוכל לפעול ולהשיג את יעדיה.
המערכה המדינית הייתה תמיד מרכיב חשוב ביותר במדיניות הביטחון של ישראל. מה שהיה חשוב בעבר הפך לחיוני, ואולי אף לגורלי, בימינו אלה, בימים שבהם מתנהלת ובמלוא התנופה מערכה לדה-לגיטימציה של ישראל.
בימים אלה ממש ראינו את מכתבו של השופט ריצ'רד גולדסטון, והטמענו את הנזק שנגרם לנו כתוצאה מן המדיניות של החרמת הוועדה שעמד בראשה, וסירובנו להציג בפניו את מצבור הנתונים שבידינו.
ספק אם יש מי מקרב מנהיגינו המבין והמנוסה במכלול המדיני-הסברתי שבו אנו מצויים יותר מראש הממשלה,
בנימין נתניהו. ודווקא משום כך, כיצד מסבירים, אפוא, החמצות חוזרות ונשנות אלה?