בשבוע שעבר פורסם מאמר שזכה לכינוי "מאמר ההתנצלות" של השופט ריצ'רד גולדסטון. כצפוי, כלל הגורמים הרלוונטיים כאן בישראל ידעו להסתער על הפגר כזאב רעב ובראשם התקשורת הישראלית. עם-זאת, אל לנו לנוח על זרי הדפנה ולסמוך על התפכחותם לכאורה של גורמים כגולדסטון, מכיוון שהעולם ממשיך להיות מלא בשונאי ישראל ובעויני ישראל דוגמת גולדסטון. הלגיטימציה לפעילויותינו דרושה כעת, ובשבילה צריך לעבוד קשה מאוד.
ב
מאמרו של ריצ'רד גולדסטון, שפורסם בעיתון ה"ניו-יורק טיימס", נאמר כי אילו היה יודע גולדסטון את מה שהוא יודע היום, כנראה שהיה כותב את המסמך שזכה לכינוי "דוח גולדסטון" אחרת לגמרי. מי יודע? אולי אפילו ישראל הייתה יוצאת מהבוץ כשידה על העליונה, והאמת הייתה נחשפת לעיני כל העולם: ארגון הטרור "חמאס" איננו ארגון הומני. התקשורת הישראלית ידעה להדגיש את 'התנצלותו' לכאורה של גולדסטון, וכעת כלל יחצני משרד החוץ מחפשים כיצד למנף את אמירתו האחרונה של זה. עם-זאת, עלינו לזכור כי גולדסטון ליבה תחושה של פלח גדול באוכלוסיית העולם, אך לא יצר את השנאה ואת השטנה מאפס.
אני מתקשה להאמין שמסמך אחד שנכתב בידי השופט גולדסטון היה זה ששינה את משב הרוח שמגיע מאכלוסיות העולם. האנטישמיות והשנאה כלפי מעשיה של ישראל מוכרות זה לא מכבר, וכך גם מגונים בהתאם. אין אנו נתקלים כאן לראשונה בכך שישראל איננה בדיוק "מסמר המסיבה". אומנם דוח גולדסטון היה זה שליבה את השנאה כלפי מדינת-ישראל, אך לא יצרה מאפס. ריצ'רד גולדסטון הוא אדם אחד, בעל דעה ועקרונות אישיים. אני מתקשה להאשימו בכך שסחף אחריו את ההמונים. עם-זאת, עלינו לחשוב מה היה שם שסחף את ההמונים, ואיך הגענו בכלל למצב שבו ההמונים הולכים כעיוורים אחרי דוח גולדסטון כאילו היה תורה שירדה זה עתה מן השמיים?
הסברה מפגרת
כמו תמיד, גם כאן ניתן להאשים את ההסברה. ניתן, ואף מוצדק. ההסברה של מדינת-ישראל לוקה בחסר, וזו עוד אמירה יחסית מעודנת. בזמן שהעולם המודרני והגדול מתקדם בטכנולוגיה, בשיתוף המידע ובהפלת החומות - מדינת-ישראל תקועה בשיטת הסברה מיושנת, לא ברורה ולא מנוסחת. כדוגמה לכך ניתן לראות את הנפילה הקשה שחווה משרד ראש-הממשלה, כאשר המוני כתבים מרשתות בינלאומיות שונות הדירו רגליהם מתצוגת שלל התחמושת העצום שנמצא על ספינת ויקטוריה, זו שנעצרה על-ידי שייטת 13. כשאנו מתייחסים אליהם בצורה שבה אנו מתייחסים אליהם, לא פלא שמסווגים אותנו באופן לא הוגן ומוטה. הבעיה טמונה בכך שקיים מחסור בהבנה ובידע בכל הנוגע לסכסוך במזרח התיכון. אך אם לא נטפח את קהל היעד שלנו, לא תהיה לנו הזדמנות לשנות את פני המצב. העיתונאים הלכאורה אובייקטיביים יעדיפו להסתמך על דעות קדומות שמקורן בחוסר-הבנת המצב, מאשר להעמיק את ההבנה ואת רדיפת האמת.
איננו יכולים להמשיך להסתמך על התפכחויותיהם של אישים כאלה ואחרים. הם לא אלו שיוצרים את המגמה הקיימת בעולם נגדנו, כי אם רק מחזקים את הצונמי שנוצר כתוצאה ממנה במעשיהם. לכן, אל לנו לראות במאמרו של גולדסטון את הפתרון המיוחל לו המתנו. הוא לא מחדש דבר. צדקת דרכנו הייתה ידועה עוד לפני-כן, ואין כל חידוש בכך שארגון החמאס הוא ארגון טרור. כאשר ארגון זה מסווג בצורה הזו, לא פלא שקשה לייחס לו תכונות הומניות. מה שדרוש לנו הוא מינוף הסיטואציה לטובתנו, להבין את הפערים הקיימים בהסברה שלנו. עלינו לקדם את ההסברה, למנות חבר'ה צעירים המחוברים לשורה הראשונה ביותר של הטכנולוגיה, שיידעו למנף את הידע שלהם לקידום מדינת-ישראל בעולם. כיום כבר כמעט לא קיימים מחסומים בזרימת המידע העולמית. יש אינטרנט, המידע פתוח לכולם וגם זמין, כולם יושבים כיום עם מחשביהם האישיים והניידים בבתי-הקפה, רק ממתינים לשתות בשקיקה את מה שמוכרים להם. ברור לי שמה שאני מציע כאן הוא יחצנות לכל דבר, אך אם נתעמק לרגע בשאלה הפילוסופית הזו, נבין שמקורה של ההסברה הוא תחילה ביחצנות ובקידום מכירות. בל לנו להמשיך ולהשתמש במחסומי חוסר הידע ככלי מינוף. עלינו להבין שהמידע זמין כיום לכל, ולמנף את העובדה הזו לטובתנו.
אם נחשוב על ה"מצב", נבין שבפועל ארגון החמאס עושה לנו את כל העבודה. בין אם מדובר בהפעלת מפגע בודד שחודר ליישוב יהודי וקורע לגזרים משפחה שלמה ותמימה, ובין אם מדובר בירי של כלי מלחמה לכל הדעות (טיל הקורנט) לעבר אוטובוס אזרחי וחף-מפשע לכל הדעות. גם אם מדובר כאן בסיפורים עצובים, שגבו קורבנות, קורבנות אלו דרשו במותם את חשיפת הצדק. כדי לחשוף את הצדק, לא מספיק להופיע באירועים חברתיים שונים, להתחכך בעשירי תבל, להעביר הרצאות על אהבת המולדת או להעלות נערים ונערות לארץ. עלינו לדעת למנף את האירועים האלו בצורה האכזרית ביותר נגד אויבינו, ללא רחמים. בין אם באמצעות פרסומות אינטנסיביות על אוטובוסים ובאינטרנט, ובין אם בהקמה מאסיבית של עמודים בפייסבוק או ניצול שאר הכלים של האתר הפופולרי הזה. משרד החוץ נכשל במערכה עד-כה. אפשר לבקש מצה"ל לנצח עד מחר (וכנראה שהוא גם יצליח), אבל איך הוא יכול להמשיך לנצח אם המודעות לא מנצחת, כאשר משרד החוץ נעול בתפישת הפעלה מיושנת המתבססת על מחסומים בזרימת המידע? אנו יכולים להמשיך להסתמך על התפכחויותיהם של אישים כגולדסטון, אך אם אנו לא נמהר להתפכח במהרה, כנראה שגם במערכה הבאה כנגד הציר הרדיקלי במזרח התיכון - ניכשל.
אין ספק, גם כאן דרושה מערכת "כיפת ברזל" עם מאזן של 100% הצלחה.
