על אצילות ודעות קדומות

הטור הזה מוקדש לאבא של ניצב בר לב. בן כספית מזכיר אותו בכתבת ענק בת שישה עמודים מרוחים שזכתה לכותרת "קו בר לב" במוסף הפסח של מעריב. הטור הזה מוקדש לאבא של בר לב, שאסף, לדברי כספית, שנים על גבי שנים כל כתבה או פיסת ידיעה על הבן, שהיה גאה בו כל כך. הטור הזה מוקדש לאבא של בר לב, שבכה כשראה את הפרסומים על כך שבנו מואשם בניסיון לאונס. הטור הזה מוקדש לאבא של ניצב בר לב ולשכמותו. הבלון הנפוח של דר אורלי אינס (שצרוף אותיות שמה ועיסוקה במניעת אלימות נראים כצרוף מקרים מזעזע או כמשהו השייך לעולמות התת-מודע) התפוצץ לנו בפרצוף, מותיר מאחור אדם אחד הרוס. קריירה מבטיחה אחת, שגוועה. משפחה אחת בטראומה. אבא אחד בוכה. ושובל מלעיזים שתמיד יוכלו לומר ש"אין עשן בלי אש". אבל, וצריך שהדברים יאמרו שוב ושוב ובכותרות ענק, כעת ברור לגמרי, שאש לא הייתה שם. אפילו לא זיק. וגם לא סמים, לא הטרדה ולא כלום...! פשוט כלום. מקסימום גבר כריזמטי שניסה לחזר אחרי אישה, דוקטור לאלימות, שפלירטטה איתו. זה הכל. וזה מותר. וזה לגיטימי. וזה שכיח. וטוב שכך. המסר של כספית חד וברור. מישהו, כנראה גורם בכיר במשטרה, שאינס הייתה שליחתו, החליט לחסל את הקריירה של בר לב. פשוט, ברור ואכזרי. אז למה לא ראינו זאת קודם? למה צריך היה לגרום לבר לב לעזוב קריירה מפוארת ולפרוש מהמרוץ למפכ"לות? התשובה במקרה זה, בדומה, אגב, לסיפור קצב, קשורה בכוחה של התקשורת לייצר דעת קהל. מרגע שאינס התלוננה - התקשורת, ברובה, התגייסה לטובתה. ולא רק התקשורת. עם ישראל, היה עד בשידור חי, למסיבת העיתונאים המבישה שהתקיימה ברחבת מוזיאון תל אביב. אינס שהחליטה עם דליפת זהותה ללכת בגדול על מסיבת עיתונאים - זכתה לתרועות רמות של עשרות ואולי מאות נשים שהריעו לה. תרועות שמחה בטרם נערך משפט, שמזכירות נורמות של לינץ' ציבורי. כשעו"ד ציון אמיר התלונן לפני מספר חודשים, על-כך שלא ניתן היה במהלך משפטן של משה קצב להכניס סיכה בלב החומה העיתונאית, הוא התכוון בדיוק לסיטואציות כאלו. התגייסות התקשורת לטובת אישה מתלוננת היא אוטומטית, נחפזת, חסרת אחריות וטוטאלית. דבריהם והתראותיהם של מספר עיתונאים והוגי דעות אמיצים, שחשפו מהרגע הראשון את אישיותה הבעייתית של אינס, לא זכו לתשומת הלב הציבורית הראויה. השיח הציבורי והעיתונאי, זיהה פעם נוספת הזדמנות לחגיגה תקשורתית. כתבתו של בן כספית על ניצב בר לב שפורסמה בערב החג הגיעה מאוחר מדי. לא היה בכתבה לא מידע, שהתגלה בימים האחרונים, לא עדות חדשה, לא ראיה נוספת. יתר על כן, הכיתוב בשער המוסף מטעה בעליל. "גרסתו המלאה של ניצב אורי בר לב לפרשה..." זועקות הכותרות, בעוד שבגוף הכתבה מתברר, שבר לב לא התראיין בכלל, לא עכשיו ולא בכלל. מעבר לסוגיית האמינות העיתונאית, כספית ידע, ככל הנראה, לאורך כל הדרך, שבר לב חף מפשע. כספית ידע, ככל הנראה, לאורך כל הדרך, שדר אינס הגישה תלונת שווא. אז למה בחר כספית לחכות? מדוע לא פרסם כספית את התחקיר המקיף בזמן שעוד ניתן היה להציל משהו מהקריירה המזהירה של בר לב? מדוע לא הטיל את כובד משקלו והשפעתו כדי לשנות משהו במהלך העניינים? יתכן שהסיבה קשורה בשיקולים פשוטים של עיתוי. כשכולם כתבו, לכספית לא היה יתרון יחסי. בערב חג פסח תשע"א כספית הוא היחיד, שכתב על הפרשה. אבל יתכן גם שמדובר פה במידת אומץ הלב של כספית. בזמן שהפרשה התגלגלה היה זה מאוד לא "בון טון" לצאת כנגד האישה המתלוננת. לא פוליטיקלי קורקט, לא סביר שיזכה באהדת הציבור, הימור מסוכן לעיתונאי השייך לברנז'ה ורוצה לשרוד בלב הקונצנזוס. עכשיו, כשהסיפור הסתיים, בר לב התנצל והתיק נסגר, אין לכספית מה להפסיד. הטור הזה מוקדש לך, אבא של ניצב בר לב. כי זאת דע לך, אבא יקר. מבלי להכיר את בנך, ורק מתוך התנהלותו בפרשה זו, ברור לחלוטין שהוא מסמן תופעה נדירה בציבוריות הישראלית. ניצב בר לב ראוי להערכה לא רק בשל העובדה שהיה לוחם קרבי ואיבד את רגלו בפעילות מבצעית. יותר מכך הוא ראוי להערכה על כך שלא ניפנף בעובדה זו לאורך כל התקופה. ולא רק בשל הקריירה המזהירה שעשה בשירות המשטרה. יותר מכך הוא ראוי להערכה על שידע להצניע הישגים כאשר הבין שהם עלולים לנקר עיניים. ולא רק בשל העובדה שהוא חף משפע. יותר מכך ובפרט ניצב בר לב ראוי להערכה על נורמות אישיות ומוסריות יוצאות דופן ולו רק בשל העובדה, שלא סיפר את הידוע לו על גברת אינס. ניצב בר לב יכול היה להשמיץ את גברת אינס. ניצב בר לב יכול היה לרמוס את כבודה. לא היו חסרות עדויות להתנהלות מקצועית בעייתית, ונורמות אישיות וקוד ערכי אישי שאיננו, איך נאמר בעדינות, בתחום הנורמה. ניצב בר לב בחר לשתוק. היה זה לא רק חכם. גם אצילי. ניצב בר לב, אבא יקר, הוא הגיבור שלי לחג החירות הזה.