חיים הכט הוא עיתונאי שמבקש לקלוע לטעמו של "הישראלי הממוצע", אם יש חיה כזו. הוא לא הישראלי הממוצע נוסח
יאיר לפיד, שמבטא לכאורה קול של שפיות ישראלית, אבל עושה זאת מתוך עמדה גבוהה, אינטלקטואלית-אריסטוקרטית, בחצי התנצלות. להכט אין סיגרים, והוא לא מסתובב באותם חוגים עם
שרי אריסון. הוא הישראלי הפשוט, הישראלי מהרחוב, רק שהוא יודע להתנסח טוב יותר. שניהם מדברים לאותו הקהל בשפות שונות. אם לפיד משול לשכבת המשכילים של הרחוב (נניח, הסטודנטים), הכט הוא בן המעמד הזעיר-בורגני. כמו כולנו הוא מתעצבן ממאכרים ומשרלטנים, זועם על הממשלה ומדבר עם הידיים.
הכל מהכל "בת 63, במצב טוב?" - תוכנית בת שני חלקים לרגל יום העצמאות, שחלקה הראשון שודר אמש - נוצרה בצלמו ובדמותו של הכט. זהו ניסיון ללכוד את החוויה הישראלית של השנה החולפת ואת אותם פנים שהם כמעט קלישאתיים ב"ישראליותם": החלמאות והרשלנות, השחיתות והביורוקרטיה, ומנגד גם הפטריוטיות והציונות, הסולידריות, וכמובן - ההצלחה בהיי-טק.
כך מופיעים בתוכנית, בזה אחר זה, כמעט כל התחומים שמדינת ישראל "מצטיינת" בהם: שחיתות ציבורית (ביבי-אולמרט-ברק-גלנט ועוד שמות שחולפים במהירות במצעד), ניצול מרות על-רקע מיני (
משה קצב, אורי בר לב ואלי גביזון), תאונות דרכים (שחר גרינשפן, שנדרסה ע"י נהג שיכור ומכתב מאת אחותה יעל הצית דיון ציבורי ועיון משפטי מחודש במקרה), בריחה מאחריות (צבי שליט, סבו של גלעד, מאשים את ראש הממשלה), הזנחה פושעת (שדות המוקשים בצפון בהם נפגע הילד דניאל יובל), טמטום שלטוני (פארסת העיתונאים הזרים בספינת הנשק "פרנקופ"), טירוף נדל"ן, וגם המתנה בתור בכל מקום.
אל תקבלו את הרושם שהכט, כדרכו, בא רק כדי ללמד קטגוריה על מדינת ישראל. יום העצמאות מוצא את הכט במצב רוח חיובי באופן יחסי, וידיו הפעלתניות מוצאות הפעם מקום גם לחיבוקים: לילדים נבונים ואמביציוזיים כמו דניאל יובל ויעל גרינשפן, שהם (אם להאמין להכט, הלוואי והוא צודק) עתידנו; לאזרחים פטריוטיים כמו צבי שליט, שתרם ב-1967 את הכסף שיועד לחגיגת בר המצווה של בניו, נועם ויואל ז"ל, למערכת הביטחון; לצעירים שמעמידים את עצמם לשירות המדינה כמו אהרון קרוב, פצוע קשה ממבצע "
עופרת יצוקה" שהשתקם וחגג את הולדת בתו; ולאקזיט של "גרופר".
ישראליות בשקל רצונו של הכט למצב עצמו בלב הישראליות עולה לא פעם בפשטנות ובפופוליזם, ומקרה "בת 63, במצב טוב?" אינו שונה. כך, למשל, הוא גוער בשרים על-רקע תמונותיהם של
יואב גלנט, אורי בר לב ואלי גביזון (שיועד לתפקיד נציב השב"ס) - "אפשר לעשות מינוי אחד כמו שצריך?" - אבל מטעה, מכיוון שאין המדובר במינויים אלא במועמדים, והעובדה שאף מועמדות לא הבשילה לכדי מינוי, צריכה דווקא לעמוד לזכות המערכת הציבורית (גם אם עצם העלאת המועמדות עומדת לחובת אנשים מסוימים במערכת הפוליטית). בפרשות בר לב וגביזון נלמד הלקח מפרשת גלנט, והמועמדויות ירדו מהפרק עוד לפני שהגיע לבג"ץ.
גם בקטע אחר בתוכנית חוטא הכט בפופוליזם. הכט מציג תופעה חדשה של פיטורים באמצעות מייל, SMS ואפילו פייסבוק. על פניה, זוהי ידיעה חדשותית מצוינת, שמצדיקה תוכנית תחקיר בפני עצמה ונדמית קצת לא שייכת לסרט. אבל האם אכן מדובר בתופעה? זהו ללא ספק סימפטום למה שהכט מכנה "טכנולוגיה ללא נשמה", אבל כדי לכנות זאת תופעה - ולהכליל אותה בסרט סיכום שכזה - דרושות יותר משלוש דוגמאות שעשויות להיות לא יותר ממקרים אקראיים של טיפשות או חוסר רגישות מצד מעסיקים מסוימים. יתר על כן - הודעה כמו "לא להגיע לסניפים, נא להגיע למשרדים" איננה הודעת פיטורים, אלא לכל היותר זימון לשימוע או לשיחת פיטורין (אני גם לא מתפלא לפיכך שמקרה זה, בניגוד לשני האחרים שהוצגו בסרט, לא הגיע אל בית המשפט). כך רק מתחזק הרושם שפער גדול עומד בין ההכרזה הפומפוזית של הכט למצב יחסי העבודה בישראל בפועל.
"בת 63, במצב טוב?" הוא לכאורה פרויקט סיכום מהסוג שמגישה התקשורת בראש השנה או בסוף השנה האזרחית. פרויקטים של יום העצמאות נוטים לרוב להתרפקות נוסטלגית על מה שהיה ואיננו עוד. ובכל זאת, אפשר להבין את מקומו של סרטו של הכט ביום העצמאות. כאמור, הוא מבקש להגדיר את הישראליות באמצעות סיפורים שתפסו את תשומת לבנו בשנה החולפת, ולהציג בפנינו את פרצופה של המדינה, כמו ששרה תיסלם, שהיא גם טובה וגם רעה, גם מצליחה וגם נכשלת, גם יפהפיה וגם מכוערת, ובקיצור - ככה היא באמצע, כמו ששרה כוורת.