ישבתי בחדרי והבטתי בתמונתה של סבתי. דמעות צצו מעיניי. קיוויתי שמטפלים בה יפה שם למעלה, שאוהבים אותה, ושגם היא מתגעגעת. רק רציתי לחבק אותה. לא הבנתי למה הנהג שדרס אותה במעבר החצייה לא הצליח לראותה, הרי היא הייתה אישה גבוהה, בדיוק כמו אבי.
לפתע ראיתי את הקופסה שבתוכה קיבלתי ממנה את מתנתי ליום הולדתי העשירי. הרגשתי צורך רב להניח בתוכה את כל הטוב שסבתי קנתה לי: בגדים, תכשיטים ומדבקות. חיפשתי באלבום המשפחתי מספר תמונות שלי ושלה, ומיד הוספתי גם אותן. החבאתי את הקופסה מתחת למיטה, ובכל פעם שאזכר בסבתא, אוציא אותה.
יצאתי למרפסת בחדרי והבטתי לשמים. קיוויתי שכוכב ייפול ושאוכל לבקש משאלה - שסבתי תחזור אליי, למרות שאני כבר גדולה ויודעת שדברים כאלה קורים רק באגדות, אבל רק ליתר ביטחון. הלכתי לישון, הייתי כל כך מותשת מהבכי.
באותו לילה חלמתי עליה, כמה שאני אוהבת אותה. הרגשתי שבתוך תוכי היא מחבקת אותי, ואמרתי לה: "אני יודעת שהיית בשואה ושם היו לך חיים קשים. סבלת. בוודאי שלא לחיים האלו קיווית, אבל תראי את הצד הטוב: עלית לארץ ישראל, הכרת את סבא, התחתנתם, הולדתם ילדים, וגם הם גדלו והתחתנו. הם הולידו ילדים... ותראי איך בזכותך יש לנו משפחה גדולה שאוהבת אותך, תודה סבתא!"
