הרקע להתפתחותה המרתקת של המוזיקה האמנותית בארץ החל מעלייתם ארצה של הקומפוזיטורים הראשונים בראשית המאה העשרים - ביניהם יואל אנגל, חנינה קרצ'בסקי, אברהם צבי אידלסון, אריך וולטר שטרנברג, מרק לברי, מנחם אבידום וחנוך יעקובי - לא פסקה העשייה בתחום זה, אשר זוכה למעט התייחסות של הממסד התרבותי והחינוכי בארץ. כמו בתולדותיו של השיר הישראלי, כך גם בתולדות המוזיקה האמנותית הובילו החיפושים בראשית הדרך למזיגה מלאכותית לפעמים בין חומרים עממיים מן המזרח לבין הטכניקה והצורה המערבית. שירי העדות ורעיונות מלודיים מן המזרח עמדו במרכז חיבורן של סונטות, סימפוניות, רביעיות כלי-קשת ואופרות, אשר חוברו על-ידי האבות המייסדים של המוזיקה האמנותית.
בפרספקטיבה של למעלה מחמישים שנה בולטים
בדור הראשון (המחצית הראשונה של המאה העשרים) בעיקר ארבעה קומפוזיטורים - אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', המנסח הרהוט של עקרונות הסגנון המזרח ים-תיכוני, עדן פרטוש, יוצר רב-כשרון אשר עסק במגוון של סגנונות, שהיו כולם תוצאה של חיפוש אחר עיצוב שפה ישראלית ייחודית, מרדכי סתר, אשר הרגישות שלו לשפה העברית לצד ההקפדה על דרכי הביטוי הולידה שפה חסכונית ומקורית ופאול בן-חיים, אשר לא ניסח אידיאולוגיה כלשהי, אך בהיותו אמן ברוך כישרונות ורב השראה השאיר אחריו רשימה ארוכה ונכבדת של יצירות, אשר מהוות מקור לא אכזב של רפרטואר ישראלי.
את האנטיתזה לתפיסה הלוקאלית של ארבעה מלחינים אלה מייצג יותר מכל הקומפוזיטור יוסף טל, אשר בחל באמירה הפרטיקולארית, וראה בה תופעה פרובינציאלית ובעייתית. טל העדיף את השפות המודרניסטיות המערביות והלך שבי אחר הטכניקה הדודקפונית והסגנונות הפוסט-סריאליים.
מעט צעירים יותר, אך עדיין בני הדור הראשון, היו המלחינים אבל ארליך וחיים אלכסנדר, שניהם מורים ויוצרים כריזמטיים, אשר העמידו דורות רבים של תלמידים.
בדור השני (ילידי סוף שנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה, אשר רובם יוצרים פעילים גם כיום) בלטו תלמידיהם של מלחיני דור המייסדים - צבי אבני, עמי מעייני, נעם שריף, יחזקאל בראון, בן-ציון אורגד, יעקב גלבוע ויצחק סדאי, אשר חיפשו לעצמם דרכי ביטוי עצמאיות, תוך התייחסות של כבוד וביקורת למורשת הים-תיכונית של מוריהם.
עוד הם מתלבטים בין הטונאליות לא-טונאליות, בין הפרטיקולאריות לבין האוניברסאליות, עלו ארצה במהלך סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים מלחינים נוספים - סרג'יו נטרא, שרה פייגין, אנדרה היידו, מרק קופיטמן, אהרון חרל"פ וליאון שידלובסקי, אשר הביאו עימם רוח חדשה, שיש בה גם מודרניזם אמיץ וגם התייחסות למקום ולזמן. בדורות הבאים חלה התקרבות הדרגתית בין המוסיקאים העוסקים במוזיקה האמנותית הכתובה לאלה העוסקים במוזיקה הפופולרית ובג'אז. יוצרים של מוזיקה קלה, כמו יוני רכטר, שלמה גרוניך ומתי כספי כתבו אף מוזיקה סימפונית, להקות רוק, וזמרי פופ החלו להופיע עם תזמורות סימפוניות, תוך שהם משתפים פעולה עם מבצעים ויוצרים מתחום המוזיקה האמנותית.
במקביל חדרו השפעות רבות של המוזיקה המזרחית, של תרבות הפיוטים, של המוזיקה הערבית, של הפופ ושל הרוק אל המוזיקה של יוצרים צעירים, בני הדור השלישי (ילידי שנות החמישים והשישים) כדוגמת משה זורמן, בטי אוליברו, רון ויידברג, אלה שריף, עודד זהבי, בעז בן-משה, מנחם ויזנברג, ארי בן-שבתאי, אלה שריף, רונן שפירא, שרה שוהם ומיכאל וולפה (כותב שורות אלה). אל מול כיווני השפעה ומזיגה אלה הוצבה שוב אנטיתזה סגנונית, אשר בין מנהיגיה בלטו המלחינים דני יוהאס, מנחם צור, יוסי פלס, אריק שפירא, ולדימיר שקולניק ועודד אסף, שכל אחד מהם בדרכו ובסגנונו הייחודי מסתייג מהשפעות אלה ומבקר אותן. מלחינים בני הדור השלישי, כמו ציפי פליישר, הגר קדימה, ישראל שרון, חיים פרמונט, גדעון לבינסון, קרל וולניאנסקי, ינעם ליף, רחל גלעין, אמנון וולמן וראובן סרוסי יצרו לסירוגין בשני הכיוונים ולא הביעו עמדה חד-משמעית בסוגיות האסתטיות הללו.
על קו התפר הכרונולוגי שבין הדור השלישי לדור הרביעי הופיעו כמה דמויות חדשות בעולם המוזיקה האמנותית בארץ. במהלך שנות התשעים עלו ארצה ממזרח אירופה מלחינים רבים, ביניהם פרץ אליהו, בנימין יוסופוב, ראובן קז'ילוטי ויוסף ברדנשווילי, אשר הביאו עימם מיומנות רבה, וסגנונות עזי ביטוי, תוך שהם מתייחסים באופן ישיר לחומרים העממיים של יהודי מזרח ברה"מ לשעבר ולמוזיקה הפוסט-רומנטית הרוסית של זמנם. המלחין גיל שוחט, שהחל את פעילותו היוצרת בראשית שנות העשרים של חייו, הביא תנופה חדשה של עשייה.
הוא הספיק לחבר במהלך כעשר שנים שתי אופרות, תשע סימפוניות, מספר קונצ'רטים, וכן מוזיקה לתיאטרון, תוך שהוא משתף פעולה עם החשובים שבסופרים והמחזאים בארץ. בסגנונו הפוסט-רומנטי, ובנטייתו הטבעית לרוחב יריעה, לדרמתיות ולשפה מלודית וטונאלית, זכה גיל שוחט לאהדת הקהל ומרבית המבקרים, אך עורר מחלוקת נוקבת בקרב המלחינים הישראלים.
בדור הרביעי (ילידי שנות השבעים והשמונים), אשר נמצא בראשית דרכו מסתמנות באופן ברור אותן מגמות. מול הפוסט-מודרניזם האקלקטי והאפקטיבי מאד של מלחינים כמו אבנר דורמן, עידו שירום, גיל-עד הוכמן, נורי יעקובי ואביה קופלמן, אשר מתייחסים למציאות הפוליטית שמסביבם, משתמשים בטקסטים המקראיים ובמוזיקה הערבית, ולא מהססים להשתמש אף בסגנונות הרוק והפופ בולטת אסכולה צעירה ומודרניסטית המסתייגת באופן נחרץ ממה שעשוי להשתמע כפופוליזם, ביניהם אייל אדלר, אראל פז, עמית גילוץ, גלעד רבינוביץ', אסף נוי, שי כהן, יוני ניב וסיון כהן אליאס אשר משמרים בשפתם יסודות מודרניסטיים א-טונאליים. חלקם אף מפתחים את הטכניקות האלקטרו-אקוסטיות בכתיבתם.
את התהליך הסגנוני שתואר כאן מייצג בין השאר שיתוף הפעולה בין בית הספר 'רימון', מוסד המתמחה בהוראת מוזיקה פופולרית וג'אז, לבין האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, אשר הקימו יחדיו מחלקה משותפת למוזיקה רב-תחומית. מבצעים ויוצרים רבים מצטרפים לתוכנית זו, ובכך מעידים על הצורך המשמעותי שיש ברכישת כלים מקצועיים הן בתחום המוזיקה האמנותית והן בתחומי המוזיקה הקלה והמזרחית. ניתן לומר בהכללה מסתכנת במקצת שהמוסיקאי הישראלי של היום איננו רק מבצע או רק יוצר, הוא לא רק קלאסי או רק מסחרי.
יותר ויותר מתבהרת תמונה של מיזוג בין הכיוונים השונים. חלום כור ההיתוך של האבות המייסדים הולך וקורם עור וגידים. ישנה היום מוזיקה ישראלית ייחודית, או יותר נכון ישנם היום מספר סגנונות וז'אנרים הכלולים בהגדרה זו. המוסיקאים הישראלים מביאים עימם, כל אחד בדרכו, פתיחות סגנונית וסקרנות עצומה לשילובים חדשניים בין מזרח לבין מערב, בין קלאסי לבין פופ, בין ג'אז לבין מוזיקה כתובה, בין הרכבים קלאסיים-מערביים לבין הרכבים מזרחיים, בין כלי נגינה מסורתיים לבין הרכבים מוגברים ומוזיקה מוקלטת בטכנולוגיות חדישות.
לכל החיפושים הללו יש להוסיף עוד מגמה מרתקת שמאפיינת את היוצרים המוסיקאים בארץ כבר מהדור הראשון, וזוהי מגמת ההתגייסות לרעיונות רוחניים ופוליטיים. המוסיקאי הישראלי איננו מסוגל להישאר בדלת אמותיו. גם האינדיבידואליסט ביותר חש צורך להידרש למציאות שמסביבו.
יצירות על החלום הציוני, על שברו, תפילות לשלום וקינות על המלחמות, שימוש בציטוטים מתוך שירים ופיוטים היוצרים סיפור בצלילים, הלחנת טקסטים המביעים את דעתו של היוצר - כל אלה הן רק דוגמאות ספורות להתגייסות המאפיינת אותנו. לצד המזיגה בין מזרח למערב בולטת אם כן המזיגה בין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם.
