לפני שנתיים פרץ באירן גל מחאה חסר-תקדים, שבמהלכו הביעו מיליוני אירנים אמיצים וחדורי תקווה שאיפות דומות מאוד לאלו שהיום אנו עוקבים בהערצה אחר התפתחותן בעולם הערבי: שאיפות פשוטות ובלתי ניתנות לדיכוי, שאיפות אוניברסליות לחירות, לצדק ול
כבוד.
למרבה הצער, אירן פנתה מאז לדרך אחרת, דרך ללא מוצא. דרך של דיכוי ושל אוטוריטריזם, של הסתגרות ושל בידוד. במילים אחרות, הדרך שאותה כל צעירי המזרח התיכון דוחים מכל וכל.
לכן אסור שנשכח את אירן. בשנתיים האחרונות מצב זכויות האדם שם אינו מפסיק להידרדר, כפי שאנו למדים מהתרבות הדיווחים על מעצרים המוניים, על עינויים ועל אלימות כלפי עצירים, על הטלת עונשים שרירותיים ועל ריבוי עונשי מוות, שמספרם מגיע כבר לשלוש-מאות מתחילת השנה.
אסור שנשכח את אירן, שבה הפגיעה בחופש המידע והביטוי הפכה לשיטתית: פיקוח וצנזורה על האינטרנט, מעצר עיתונאים והטלת עונשי מאסר על פעילים פוליטיים, כמו הבמאי ג'עפר פנאהי, שנגזרו עליו שש שנות מאסר ונאסר עליו לעסוק ביצירה קולנועית למשך עשרים שנה; או עורכת הדין נסרין סוטודה, המרצה עונש מאסר של אחת-עשרה שנים.
אסור שנשכח את אירן, שבה השלטונות מונעים מעמם את הזכות לקיום הפגנות שלוות, ושבה מנהיגי תנועות האופוזיציה, חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי - האחד ראש ממשלה לשעבר והשני יו"ר הפרלמנט לשעבר - מוחזקים בבידוד תוך התעלמות מהחוק.
כמי שנאמנה לערכיה, צרפת אינה יכולה לשתוק לנוכח הידרדרות כזאת במצב זכויות האדם היסודיות. באירן, כבמקומות אחרים, לא תיתכן כל פשרה כשמדובר בחירויות הפרט הבסיסיות ביותר, בחופש הדעה, ב
חופש הביטוי ובזכות לקיים הפגנות שלוות; לא תיתכן כל פשרה על ההגנה על כבוד האדם באשר הוא. ערכים אוניברסליים אלו, שעמי כל האזור, כולל אירן, נאבקים עליהם באומץ כה רב, הם ערכיה של צרפת.
זו התפישה שהנחתה את צרפת כאשר החליטה, יחד עם שותפותיה באירופה, להטיל סנקציות על שלושים ושניים ממנהיגי הדיכוי באירן. זו התפישה שמכוחה אנו קוראים לשלטונות אירן לכבד את חופש הביטוי, לשחרר מיד את כל האסירים המוחזקים באופן שרירותי ולהשיב למוסאווי ולכרובי את חירותם המלאה.
שלילת שאיפותיו של העם האירני והמשך תוכנית הגרעין ללא ייעוד אזרחי אמין ותוך הפרת החוק הבינלאומי מובילים לנידויה של אירן מקהילת העמים. לנוכח בחירותיהם של מנהיגי אירן, לא נותרה לקהילת העמים כל ברירה אלא להחריף את הסנקציות נגדם.
הדבר מצער אף יותר ביודענו שאירן הייתה יכולה לתפוס באזור מקום מרכזי, אשר מגיע לה באופן לגיטימי. כיורשתה של ציוויליזציה בת אלפי שנים הזוכה לכבוד ולהערצה מצד כולם, ממשלת אירן הייתה יכולה לטוות קשרי ידידות ושיתוף פעולה עם צרפת. הדבר מחייב, עם זאת, שהיא תבחר בפתיחות ולא בהסתגרות.
בתקופה זו, שבה צעירי העולם הערבי זוכים סוף-סוף בחופש, ברצוני לומר אפוא, ביום שנה זה, כי אנו איננו שוכחים את העם האירני וכי מחשבותינו נתונות גם לו, ובפרט לדור הצעיר, שגם לו הזכות לעתיד של חופש.
