אין נושאים שירטיטו וירגשו את הקהל הישראלי כמו אלה הקשורים במלחמות ישראל. טובלים בדם הבחורים הצעירים והיפים שנתנו את חייהם למען קיומנו, הסיפורים האלה הם המיתולוגיה החדשה שלנו בהתהוותה. כך הצגת "אם יש גן עדן" שמעלה התיאטרון הלאומי הבימה, שאת המחזה שלו כתבה דפנה אנגל על-פי ספרו של רון לשם. אותו ספר שכבר ילד את הסרט "בופור", על החודש האחרון שלפני פינוי המוצב בופור שבדרום לבנון.
המחזה של דפנה אנגל שונה מהסרט בעושר הדמויות, ובמתן איפיון שונה לכל אחת מהן. קבוצת החיילים הלוחמים שנשלחה למוצב מהווה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית הצעירה. כולם עזי נפש, אמיצים ומוכנים לעשות הכל כדי למלא את משימתם - לשמור על המולדת מפני גדודי החיזבאללההמשוטטים ברצועת הביטחון, ומאיימים על ישראל בפעילותם החבלנית. הם עד כדי כך מסורים למטרה זו, שגם כאלה שעומדים ימים לפני שחרורם - התנדבו למשימה. גם זיתלאווי (אביב אלוש מלא הקסם, שמכניס רוח עליצות בבונקר האפלולי בו הם כלואים בלי יכולת לעשות את צרכיהם בחוץ, תוך כדי המצאת מילון מושגים אישי מרענן משלו, שמחדיר אור וחיוך לקדרות המצב המסוכן) - גם הוא, שאמו גוססת מסרטן, מסרב להתפנות מהמוצב הביתה, כי הוא רואה בזה השתמטות.
ארז, הסג"מ, מפקד הצוות (עוז זהבי הנפלא והכה מרשים), מנסה לאזן בין הבנתו העמוקה את הבזבוז בחיי אדם על המוצב, שבעצם עתיד להיות מופצץ על ידם כשיעזבו, לבין החלטות הפיקוד הגבוה, שנודפות ריח של איוולת, חוסר הבנה וטמטום. והכל - מתוך חוסר התחשבות בחיי הנערים המופלאים האלה. את הרובד הזה של הפיקוד מסמל פורמן, מפקד מוצב הבופור (יוסף סוייד), שמסתבר שכבר בעבר בעת קרב, לא הצטרף לפעולת חבריו, שכולם נפלו במהלכה, אלא התחבא מאחורי סלע, וכך ניצל. התנהגות האופינית להרבה מפקדים בשלשלת האירועים של המדינה. זוהי הביקורת החמורה ביותר שמפנה המחזה, כלפי החלטות הפיקוד העליון ומניעיו, שעד היום טושטשו ושונו למען הזכרון הקולקטיבי של כולנו, כשעקב כך - הטועים הפכו לגיבורים.
ריבר, החובש הקרבי (יואב דונט, שקורע את לב הצופים במאמציו להציל את חיי חבריו הפצועים), בייליס (דניאל סבן הרגיש) כדתי התורן שהצוות לועג למנהגיו, שפיצר (דני לשמן, שמשחקו מרטיט בכנותו ובוורסטיליות שלו), אושרי (עופר שכטר הסימפטי) והודיה, (ורד פלדמן העדינה ומתוקה) כדמות הסוריאליסטית המופיעה ברגעי חסד בדמיונם של אלה שחולמים אותה - כל אלה, בבימוי המזהיר של משה קפטן, מעניקים חוויה מלאה אנושיות וחום, מתח ודרמה שאי-אפשר להפסיקה לדקה כדי ליצור הפסקה. הכל בעוצמה כה חזקה, שהקהל לא חש שעוברות שעה וחמישים דקות, וכשאפשר לחזור לנשום רגיל, הקהל לא חדל למחוא כפיים לצוות המופלא.
עיצוב הבמה של ערן עצמון מרשים, מלא אופי ומשרת את הסיפור היטב. התלבושות של נמרוד עדן אותנטיות ומעניקות דגש בריאליזם מדויק. המוזיקה של אריק אביגדור נפלאה, וההצגה מרגשת ומרתקת כפי שמזמן לא חווינו. מסובבת את הבטן ולא מאפשרת להניד עפעף, על-מנת לא להחמיץ משהו. ציון 10. שאפו ליוצרים ולשחקנים.