שלושה גולים עצמיים

אין דבר מתסכל יותר מהפסד במשחק הכדורגל, כאשר לא היריב הוא שהבקיע את השער - אלא קבוצתך שלך נושאת באחריות לגול העצמי. בימים האחרונים היינו עדים - במשחק הבלתי נגמר שבין ישראל לפלסטינים - לשלושה גולים עצמיים, שלושה גולים שהבקענו, באיוולתנו, במו ידינו. גול עצמי ראשון - המשט לעזה. בעת כתיבת שורות אלה, דומה כי ספינות המשט וה"מטס" לא יגיעו. חבלות מסתוריות והתערבויות מדיניות בטורקיה, ביוון ובקפריסין - חישקו את הפלגת הספינות לעבר הרצועה. לכאורה ניצחון ישראלי. הסגר הימי על הרצועה נשמר, מנענו הגעת ספינות אשר אפשר שהן נושאות מטען של אמצעי-לחימה מסוכן ומפר איזון. ללא ספק השגנו הישג חשוב - נמנע הצורך להשתלט על הספינות בלב ים, נמנע הצורך להתכתש על סיפונן של הספינות ולסיים עוד פרשה מצולמת עם הרבה נפגעים. מה שקברניטי ישראל אינם מבינים זה שלמתכנני המשט לא הייתה כל כוונה להבריח אמל"ח לעזה. מסעם נועד לשמש הצגה תקשורתית אשר תפיץ בכל העולם "זוועות" הסגר המוטל על 1.5 מיליון פלסטינים, ואת העובדה של המשך קיומו של שלטון כיבוש צבאי ישראלי ברצועה. מבלי שנדרשו הספינות לצאת ללב ים, פעל הסיכול הישראלי במשך מספר שבועות, והעלה בתקשורת הבינלאומית את אותן כותרות שמארגני המשט כה רצו להעלות. משחקי החתול ועכבר עם ה"תחריר" וה"ג'וליאנו" בנמלי יוון הביאו את הבשורה לעולם. והתוצאה: 1:0 לטובתם. גול עצמי שני - מסירת גוויות המחבלים. מאז 67' הצטברו בידינו עשרות גוויות של מחבלים פלסטינים אשר נקברו בבית עלמין צבאי מאולתר בבקעת הירדן (גילוי נאות - בית עלמין זה הוקם בימיי, כמתאם הפעולה בשטחים). על אף עסקות החליפין שהיו לנו עם הצד השני, נמנענו בארבעים השנים שחלפו מאז לעסוק בסחר גופות, וטוב שכך. והנה נפלה החלטה לעשות מחווה לרשות הפלסטינית ולהעביר יותר משמונים שרידי גופות לקבורה אצלם. יכולנו, כמובן, גם לא לעשות מחווה זו, ולהמשיך להחזיק הגוויות בידינו. את כל השיקולים בעד ונגד צריך היה לעשות קודם שמקבלים ההחלטה. אולם מרגע שנפלה החלטה, אסור היה לסגת ממנה. והנסיגה, אפילו תתבטל, הספיקה להסב את הנזק - דווקא ישראל היא שמצטיירת עקב כך באור העגום של סחר בגופות. והתוצאה המיותרת: 2:0 לטובתם. גול עצמי שלישי - ה"מטס" לפלסטין. אזרחיהן של מדינות ידידותיות רבות רשאים להיכנס לישראל ללא צורך בוויזה בדרכוניהם; לשטחי הרשות הפלסטינית אי-אפשר להגיע מבלי לעבור ביקורת ישראלית. 700 או 800 אזרחים כאלה ביקשו במופגן להגיע לנתב"ג והצהירו כי יעדם הוא פלסטין, שטחי הרשות הפלסטינית המצויים תחת כיבוש ישראלי. אין ספק - זהו צעד הפגנתי עוין, מה גם שהתכוונו גם להתייצב ולהפגין בכמה ממוקדי הוויכוח הפוליטי המוכרים (בילעין, שועפאט, וכיוצא באלה). ב"משחק הכדורגל" הקיים בינינו לפלסטין לא הייתה חשיבות רבה להפגנה זו, ובוודאי שלא היה בה סיכון ביטחוני. אף לא אחד או אחת מן השותפים ל"מטס" איננו מחבל. מניעת הגעתם וכניסתם בנתב"ג, במבצע שלו שותפים כל שגרירויות ישראל, מנגנוני האבטחה בנמלי התעופה הבודקים את הטיסות לישראל, והמבצע האדיר של השר אהרונוביץ' ושוטרי משטרת ישראל - אלה נותנים כותרות ענק למבצע הדה-לגיטימציה של ישראל. כל נוסע כזה שיחליט למחות על מניעת טיסתו או על גירושו מישראל - הוא שנותן את הקרשנדו למשחק הכדורגל שלנו. וזאת, ללא כל יחס לתהודה שהייתה מושגת לו התרנו להם להיכנס, לו הפגנו את אופייה הדמוקרטי של ישראל ואת הזכות גם להפגין נגדה מוסדות השלטון שלה. והתוצאה המיותרת, שוב, לדאבוננו: 3:0 לרעתנו...