המחאה השוטפת את הארץ היום היא אולי המחאה המשמעותית ביותר שהייתה בישראל. היא גדולה, סוחפת, חשובה ונוגעת בעצב החשוף והכואב של כלל הציבור הישראלי. אך דווקא עתה, עם עלייתה כמה מדרגות, המחאה הזו מאוימת. דווקא עם מאות אלפי ישראלים שיוצאים מבתיהם להפגין, עם "שגרת מחאה" שהתלבשה על המאהלים בתל אביב, ירושלים וכלל רחבי הארץ ועם ארגונים, גופים ומחאות רבות המתאספות ומצטרפות למחאה הכללית, וכמובן, עם השפעתה על הרטוריקה, הצעות החוק וההחלטות של חברי הכנסת והשרים, דווקא עכשיו המחאה הזו מאוימת.
המחאה הזו מאוימת מכיוון שיש לה מנהיגים, והמנהיגים הללו נמנעים מלהנהיג. ארבעת הצעירים שבלא להתכוון ובלי להבין הציתו אש במדינה שלמה ועתה מתקראים "מנהיגי המחאה" הם אכן מנהיגיה, ולא ברור אם הם מודעים לכובד האחריות שעל כתפיהם. במאהלי מחאה בכל רחבי הארץ אפשר לשמוע אנשים מלחשים "דפני אמרה", תמונתה של דפני ליף עולה וחוזרת באמצעי התקשורת וכך גם ראיונות (למרבה הצער רובם מביכים, וגם זו בעיה חמורה) עם אותם ארבעה.
ירצו או לא ירצו, הארבעה האלה הם מנהיגי המחאה. הם מנהיגי המחאה כי כנראה ביום שבו יפונה, יתפרק או יתמוסס מאהל המחאה בשדרות רוטשילד, המחאה הזו תשכח, הם מנהיגי המחאה כי מכל הארץ פונים אליהם כמנהיגי המחאה, ויותר מכל דבר אחר, הם מנהיגי המחאה כי אנשים רואים בהם מנהיגי המחאה.
עתה נכשלו אותם ארבעה צעירים בפני מבחן מנהיגותי, אולי הגדול ביותר שעמד ויעמוד בפניהם. עליהם להציג דרישות מסודרות למשא-ומתן לראש הממשלה. דרישות אלו מעולם לא עלו, ומשיחתם עם יו"ר ההסתדרות יצאו הללו לאחר שלא הצליחו להציג אף דרישה, תוכנית או עמדה קונקרטית. העמדות שהציגו היו כל כך מעורפלות, שאם מי מחברי הכנסת שלנו היה מציג אותן הוא היה זוכה לנזיפה חמורה מהמראיין הידידותי ביותר.
בכך שבחרו שלא להציג תוכנית או דישה מסודרת, אלא לקרוא לראש הממשלה להתדיין עמם מול המצלמות, באוהל המחאה - כמו היה במשפט שדה תקשורתי (דרישה שברור לכל שלא תתקיים לעולם) הם ממצבים את עצמם כלא יותר ממנהיגי מחאה "שובבים". חבר'ה שיודעים להצביע על הכעס, העוול והמצוקה, אבל לא יודעים ולא מסוגלים לפתור אותם. חבר'ה שיסחבו את המחאה כל זמן שהיא "מגניבה" אבל פתרונות זה כבר המשחק של "הגדולים". "הגדולים" יקבלו את ההחלטות והם אלו שיקבלו אחר כך את הביקורת. "הגדולים", דהיינו, חברי הכנסת, אנשי ציבור, אנשי ההסתדרות וראשי הארגונים שיהיו מוכנים לקחת אחריות - להחליט החלטות ולהתפשר. אבל המחאה הזו היא לא רק "מגניבה" היא חשובה, היא מצביעה על בעיות עומק בהתנהלות המדינה הזו. מנהיגי המחאה מבינים זאת, אבל כנראה שלא הבינו עד כמה גדולה אחריותם.
יום אחד המחאה הזו תשכח, ואתה תעלם הנהגתם, וזה בסדר גמור. מחאה היא הרוח הגדולה שמאפשרת לשנות את כיוון הספינה האובדת. עצם העובדה שהם מספקים וסיפקו את הרוח הזו הוא דבר גדול. אך הסכנה הגדולה היא שטרם תשכח המחאה הזו ישגו "מנהיגיה" בדרישות הזויות, באמירות מביכות או בפרובוקציות מיותרות שיפגעו ברוח הגדולה שהם מייצרים בעבור כלל הציבור הישראלי.
לא כל מנהיגי מחאות העבר, בישראל ובעולם, נשארו בעמדות הנהגה. זה לא מוריד מחשיבותם וממעשיהם, אך אם מנהיגי המחאה, הגדולה והיפה הזו, לא יזהרו בצעדיהם, אנו עלולים לצפות ברוח הגדולה הזו נחנקת על-ידי אותם האנשים שליבו אותה מלכתחילה. יש לקוות כי לא ישגו כך, ואם חלילה ישגו, יש לקוות ולפעול לכך שלא תפגע המחאה הכללית המתעוררת עתה בעם ובמדינה. יש לקוות כי אכן מחאה זו תברר להיות, כפי שהיא אכן נראית, גדול מסך חלקיה, כולל כל הלוקחים עליה חסות.
