אז מה הוא באמת הפיצוי שניתן לנפגעות הטרדה מינית?

בין יתר חידושיו של החוק למניעת הטרדה מינית אשר נחקק בשנת 1998 שמור מקום של כבוד לקביעת פיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק, בגין פגיעה של הטרדה מינית. בקביעת הפיצוי הכיר המחוקק בכך שלאשה הנפגעת מהטרדה מינית קיימים נזקים כלליים של פגיעה בכבודה, בפרטיותה ובשוויונה (כולם ערכים מוגנים לפי הסעיף הראשון לחוק) אשר אף אם אינם ניתנים לכימות או להוכחת נזק ברורה, הם ראויים לפיצוי כספי. על-אף האמור, הגביל המחוקק את סכום הפיצוי ברף מקסימאלי, אשר עמד, נכון למועד חקיקת החוק, על הסך של 50,000 ש"ח. לשם השוואה- חוק איסור לשון הרע קובע אף הוא פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פגיעה בשמו הטוב של אדם, בסך של 50,000 ש"ח, אך כן קובע כפל פיצוי במקרה בו הוכח כי בפרסום הייתה כוונה לפגוע בשמו הטוב של אדם. הוראה מקבילה נעדרת מהחוק למניעת הטרדה מינית, ומשכך נותר הפיצוי המקסימאלי שקובע החוק בגין פגיעה מהטרדה מינית נמוך בפועל במחצית מהפיצוי הקבוע בחוק על פגיעה בשמו הטוב של אדם. אף פסקי הדין אשר ניתנו בבתי הדין האזוריים לעבודה במהלך השנים קבעו רף פיצויים נמוך במיוחד בתביעות הטרדה מינית. כך, בתביעות רבות ניתן פיצוי בסך 10,000-20,000 ש"ח בלבד, זאת לאחר ניהול הליכים משפטיים מייגעים ותשלום הוצאות ושכר טירחת עורך דין בהליך. פסיקת הפיצויים הנמוכה הובילה לכדאיות נמוכה בהגשתן של תביעות אזרחיות במקרה בו "רק" התחוללה הטרדה מינית ולא נגרמו נזקים נרחבים נוספים. מצב זה עורר, ועודנו מעורר, חשש כבד להפיכתה של אפשרות הגשת התביעה האזרחית מכח החוק לאות מתה בספר החוקים. חריג בודד לפסיקות נמוכות אלו הינו פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, אשר ניתן בחודש מאי 2009 (ע"ב 2451/05), במסגרתו נפסק פיצוי בגין הטרדה מינית בסך 120,000 ש"ח ובתוספת 50,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, לתובעת שנפגעה, על-פי פסיקת בית הדין, מהטרדה מינית. הפיצוי הגבוה נפסק על-ידי נציגי הציבור, ובניגוד לדעתה של שופטת ההרכב. על פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הארצי, ועוד בטרם הוא נדון הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע התשלום על-פי פסק הדין. בהחלטה בעניין בקשה זו ציין בית הדין הארצי כי: "אנו סבורים כי קיימת הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין בכל הנוגע לפיצוי על נזק לא ממוני לפי חוק למניעת הטרדה מינית. על פני הדברים פיצוי זה חורג מן התקרה הקבועה בחוק ולפיכך טעון בחינה של ערכאת הערעור. כמו-כן, פסיקת פיצוי על עוגמת נפש היא בבחינת היוצא מן הכלל ומסורה לשיקול דעת בית דין, וככזו ראוי שתבחן על-ידי ערכאת הערעור." (בשא (ארצי) 000430/09 במסגרת עע 000311/09). יצויין כי בסופו של הערעור בוטלה כליל אחריות הנתבעים ובית הדין הארצי מצא כי לא הוכחה הטרדה מינית, ובשל כך לא הוכרעה שאלת גובה הפיצוי שנקבע בעניין זה. משגברה תחושת התסכול בקרב עורכי הדין העוסקים בתחום מפסיקת הפיצויים הנמוכה, החלו להיות מוגשות תביעות בסכומים גבוהים משמעותית תוך העלאת טענה כי החוק הגדיר פיצוי בלא הוכחת נזק בגין "הטרדה מינית" וכי לאור כך יש לפסוק את סכום הפיצוי לכל אחד ממעשי ההטרדה שנעשו. המשמעות היא, כי במסכת הטרדות ממושכת (וברוב המקרים המגיעים לפתחו של בית הדין לעבודה אין מדובר במקרה חד פעמי, אלא במסכת עניינים מתפתחת ומחמירה) הוגשה תביעה הכוללת מכפלת סך האירועים בסכום הפיצוי הקבוע בחוק. ביום 4/11/2010 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעע (ארצי) 178-06 בו נזקק בית הדין לשאלה האמנם ניתן לפסוק את סכום הפיצוי הקבוע בחוק לכל מעשה הטרדה בפני עצמו. בפסק דינו של כב' הנשיא (דאז) אדלר (אשר עמו הסכימו שני נציגי הציבור. על דעותיהן החולקות של שני שופטי ההרכב האחרים בהמשך) נקבע כי "הטרדה מינית" היא: "מכלול האירועים היוצרים את מסכת ההתנהגות הפוגענית במסגרת מערכת יחסים במקום העבודה" לפיכך, למעט במקרים חריגים וקיצוניים, יש לראות בכל המסכת העובדתית גם יחד, הכוללת את האירועים הנפרדים, כמזכה בפיצוי הסטטוטורי, היינו בפיצוי שלא יעלה על סך של 50,000 ש"ח (כערכם המעודכן במועד התביעה). הנשיא אדלר מוסיף וקובע כי החוק כיוון לפיצוי ללא הוכחת נזק לכל "תובענה" ולא לכל מעשה ומעשה. המקרים החריגים בהם מסכים הנשיא להכיר כמקימים עילות נפרדות המזכות, כל אחת, בפיצוי הקבוע בחוק הוא במקרה של "מעשים העולים כדי תקיפה מינית חמורה כמו אינוס או מעשה סדום". הנשיא אדלר מוסיף ומנתח את הקווים שצריכים להנחות את בתי הדין בבואם לקצוב את הפיצוי ללא הוכחת נזק עד לתקרה החוקית. הנשיא אדלר מבקש להדגיש לעניין זה את עיקרון המידתיות לפיו: "המדיניות הראויה לקביעת פיצוי ללא הוכחת נזק היא, כי סכום הפיצוי יהיה מידתי ותואם הן את חומרת מעשים והן את נסיבות המקרה.". כאמור, פסק דינו של כב' הנשיא (דאז) אדלר התקבל על דעתם של שני נציגי הציבור בהרכב. השופטים פליטמן וצור הגיעו, בנפרד, למסקנה שונה, וטוב ליתן את הדעת אף לנימוקיהם: כב' השופט צור קבע כי המונח "הטרדה מינית" שבסעיף 6(ב) לחוק (הסעיף הקובע את הפיצוי ללא הוכחת נזק) מכוון לכל אחת ואחת מצורות ההתנהגות המפורטות בסעיף 3 לחוק. לפיכך, קובע השופט צור, הסעד נועד לפצות בגין כל מקרה ומקרה של הטרדה מינית כשהשאלה היחידה שעל בית הדין להכריע בה בעניין זה היא מתי משתכלל מעשה מושלם של הטרדה מינית (וזאת בשים לב לחלופות החוק הדורשות מעשים חוזרים ונשנים). מוסיף השופט צור וסובר כי הליכה בנתיב אותו מתווה הנשיא אדלר תוביל לפיצולן של תביעות לשם קבלת פיצוי גבוה יותר. אף כב' השופט פליטמן משתמש בפרשנות לשונו של החוק כדי להגיע למסקנה שמעשה הטרדה מינית יכול להיות אחד מתוך סדרת מעשים, וכי בגין כל מעשה שכזה ניתן לתבוע את הפיצוי הקבוע בחוק. אף השופט פליטמן מתנגד לעמדתו של הנשיא וגורס כי היא תוביל לפיצולן של תביעות על-מנת לזכות בכל אחת ואחת מהן בפיצוי הקבוע בחוק. בסוגיה אחרת הנוגעת לפסיקת הפיצויים ואשר נדונה בפסק הדין, הכריע בית הדין כי ניתן לפסוק פיצוי בגין נזק ממשי בלא הפחתתו מהפיצוי ללא הוכחת נזק, וכי מדובר בשני ראשי נזק נפרדים. הנשיא אדלר קובע, בעניין זה, כי: "הסעדים הקבועים בסעיפים 6(א) ו-6(ב) לחוק נועדו לתכליות שונות: האחת לפיצוי על נזק מהסוג שניתן להוכיח (כמו הוצאות רפואיות), והשנייה לפיצוי על נזק עבורו קשה להוכיח סכום מדויק (כמו עגמת נפש או פגיעה בכבוד). הטרדה מינית עלולה לגרום נזקים מסוגים שונים, שרק חלקם ניתנים להערכה כספית. הנפגעת זכאית לפיצוי עבור הנזק הממוני שנגרם לה וכן עבור הנזק, אותו קשה להוכיח ולכמת במדויק ". הפסיקה בעניין זה מהווה נקודת אור לעוסקים בתחום, ויתכן ותאפשר הגדלה מסויימת של סכום הפיצוי הנפסק על-ידי בתי הדין. אף לעניין זה ניתן פסק הדין על דעתם החולקת של יתר שופטי ההרכב. השופט צור סבור כי מדובר בשני מסלולי תביעה חלופיים שיש על התובע לבחור לפני פתיחת ההליך, ואילו השופט פליטמן סבור כי ניתן לתבוע נזק ממשי, אשר ככל שיוכח שהוא גבוה מהפיצוי הסטטוטורי יפסק לכשעצמו, וככל שאינו מגיע לפיצוי הסטטוטורי יפסק הפיצוי הסטטוטורי. עם זאת, ברוב התביעות שמקורן באירוע הטרדה מינית, קיים קושי ממשי להוכיח נזקים ולכמתם, ולפיכך יש להניח כי בית הדין יפסוק בפועל פיצויי בעל משמעות רק במקרים נדירים של פגיעה ממשית קשה (למשל נכות פסיכיאטרית שנגרמה כתוצאה מההטרדה). בשורה התחתונה עולה כי לאור פסק הדין לא ניתן לתבוע עוד פיצוי המהווה מכפלה של סכום הפיצוי הסטטוטורי במספר המעשים, דבר שבפועל ישיב את הגלגל לאחור ויביא לפסיקת פיצויים נמוכה ומצומצמת בתיקי תביעה בשל הטרדה מינית. עם זאת, קולות רבים בקרב עורכי הדין סבורים כי עם פרישתו של הנשיא אדלר ושינוי הרכב בית הדין הארצי, סביר כי פסיקה תקדימית זו תשונה מיד לכשיגיע תיק דומה נוסף לדיון בבית הדין הארצי, וכי דווקא דעותיהם של שופטי המיעוט הן אלו שיכתיבו את ההלכה שתצא תחת ידי בית הדין הארצי. ואם פתחנו בהשוואה לחוק איסור לשון הרע, ניתן אף לסיים בה- בפסקי הדין שעוסקים בשאלת פיצוי בגין לשון הרע קבעו בתי המשפט כי כל פרסום מהווה עילה תביעה נפרדת, וככזו- מזכה בפיצוי נפרד. המסקנה היא כי פגיעה מכוונת חוזרת ונשנית בשמו הטוב של אדם מזכה בפיצוי נכבד לאין ערוך מפגיעה מכוונת חוזרת ונשנית באמצעות הטרדתו המינית של אדם. תוצאה זו הינה בלתי סבירה. טוב יעשה בית הדין הארצי לעבודה אם יתקן ההלכה שיצאה תחת ידו בעניין זה, ואף טוב יותר יעשה המחוקק אם יגדיל סכום הפיצוי הקבוע ללא הוכחת נזק, ויבהיר כי הסכום ישולם בגין כל אירוע ואירוע של הטרדה.