הרבה מים זרמו בירדן מאז התנהלה מפלגת העבודה על בסיס אידיאולוגיה ציונית בריאה, שמכוחה הקימה מדינה ויזמה בניית מאות התנחלויות ברחבי יש"ע ושכונות בירושלים, ועד לימי השפל שלה, בהם הפכה למפלגת שמאל, על סף הפוסט ציונות, המסוגלת לשמש בית פוליטי לטיפוסים מן השמאל הקיצוני דוגמת
יריב אופנהיימר, מראשי
שלום עכשיו, וחבריו מתהומות השמאל הסהרורי. ספק אם אנשים כמו
יצחק רבין, לא היו נבעטים ממנה בגסות, לנוכח עמדותיו בימיו האחרונים: לא לחלוקת ירושלים, לא לוויתור על בקעת הירדן, לא לפירוק גושי ההתיישבות ולא לחילופי שטחים.
עכשיו מנסה אחת מחמשת המתמודדים בפריימריז על ראשות העבודה (שיתקיימו בעוד פחות משבועיים, ב-12 בספטמבר), ח"כ שלי יחימוביץ', להחזיר אותה מחיק השמאל הקיצוני אל עצמה. שלא תהיה טעות: היא לא מתיימרת לאמץ את משנתם הציונית של בן-גוריון ולוי אשכול. היא גם אינה מצטרפת למפד"ל חדשה או לאיחוד הלאומי. היא בפירוש מדברת על תפיסת עולם של מרכז-שמאל: אימוץ מיתווה קלינטון (מדינה פלשתינית ברוב שטחי יו"ש, פרט לגושי ההתיישבות וחילופי שטחים) ועל "חלוקה מסויימת של השכונות בירושלים".
אבל דיבורים אלה, בזכות קלינטון וחלוקת ירושלים, לא עמדו לזכותה, בעיני טריבונל השמאל. הצהרותיה כי מפעל ההתנחלות אינו מעשה פשע, וכי ממשלות מפא"י-העבודה הן שהקימו את רובן, הוציאה את חברי 'חזית הסירוב' של השמאל הקיצוני משלוותם. דיבוריה ששללו חרם על מוצרי ההתנחלויות, והערכתה שחיסול ההתנחלויות וגירוש ה
מתנחלים לא יביאו צדק חברתי, ממש הטריפו את דעתם של אבירי השלום המזוייף וזיכו אותה במטר של חרפות וגידופים, עד כדי האשמה בבגידה בשמאל. הבנתם את זה? - מתמודדת שמדברת על מדינה פלשתינית גדולה וחלוקת ירושלים, אינה פחות מבוגדת, על-פי אדמו"רי השלום האכזב.
סיכול ממוקד
הכל החל כשעיתון הארץ העניק ליחימוביץ', המובילה בכל הסקרים מקרב חמשת המתמודדים (יחימוביץ, בוז'י הרצוג,
עמרם מצנע,
עמיר פרץ ואראל מרגלית), במה מרווחת, ששה עמודים, במוספו השבועי (19.8.11). מי שמכיר את הארץ מבין, כי לא טובתה של יחימוביץ' עמדה בפניו של העיתון, שעוסק בין היתר בהרצת
אריה דרעי לפוליטיקה, בתקווה שיגזול קולות מהימין לטובת השמאל, אלא הרצון ליצור את עמדת הירי שממנה יטיחו בה בליסטראות מילוליות. (הארץ, למשל, פירסם מאמר רצוף סילופים עובדתיים חמורים, של פרופ' רז-קרקוצקין, שנועד להכשיר את שובו של דרעי לפוליטיקה, אך סירב בתוקף לפרסם מאמר תגובה, שבו הזים ד"ר
מאיר גלבוע, אחד לאחד, את סילופיו הגסים של רז-קרקוצקין לטובת דרעי).
הראיון בהארץ גרם הלם בשמאל הקיצוני. מועצת גדולי השמאל נערכה לבצע בה סיכול ממוקד, לנוכח אמירות כפרניות שיצאו מפי יחימוביץ: "חד-משמעית, לא אלך להפגין בבילעין"; "האמירה שאם לא היו התנחלויות, אז הייתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל, אין לה קשר למציאות"; "אני כופרת בטענה שפחות כסף להתנחלויות ולביטחון פירושו יותר מדינת רווחה, זה לא נכון עובדתית"; "אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. לשעתו זה היה מהלך קונצנזואלי לחלוטין, ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה היסטורית"; "אני אקנה שמן זית מהר ברכה מפני שאיני דוגלת בחרמות", ועוד.
ה'חזרה בתשובה'
חברי מועדון השלום ההזוי נדהם לגלות שיחימוביץ' היא לא רק סוציאל-דמוקרטית, ולא רק מרכז-שמאל, אלא גם עדיין מעט ציונית. לא אנטי לאומית ולא פרו פלשתינית. וזה בעצם חטאה הגדול: חוצפתה של מי שהייתה מטובי ילדי השמאל, שאפילו הודתה כי אי פעם הצביעה לכנסת לטובת חד"ש הקומוניסטית-פלשתינית, להכריז על 'חזרה בתשובה' ולשוב לאגף השמאלי של הציונות.
למן אותו רגע חברו נגדה כל מסיתי השמאל הקיצוני, ובהם
גדעון לוי חובב הפלשתינים המושבע,
זאב שטרנהל שנתפרסם בהצעתו החכמה לעלות על המתנחלים בטנקים, יריב אופנהיימר אוייב המתנחלים משלום עכשיו,
נחום ברנע ממוקיריו של אולמרט ובעל פרס ישראל שחבריו תומכי אולמרט סידרו לו, ועוד רבים ששיפדו אותה על בגידתה במלחמה הסיזיפית שגזרו על עצמם בכירי השמאל, מעתה ועד עולם, כנגד כל דבר לאומי, יהודי וציוני: המתנחלים, הציונות הדתית, החרדים, הליכוד, הממשלה, וכמובן שנואי נפשם עד סוף הדורות, נתניהו וברק.
גדעון לוי, למשל, ששנאתו אומנותו, לא היה מוכן להשלים עם יחימוביץ' החדשה שאינה מצטרפת לחגיגת ההסתה הבלתי נגמרת שלו כנגד ההתיישבות בשטחים ובירושלים. "שמאל מזוייף, שמאל מושחת", הוא כינה אותה במשטמה מתפרצת, והגדירה "סוציאל-דמוקרטית ללא מוסר, לאומנית בדיוק כמו הימין, שמאל מעוות ומושחת; העבודה הישנה והרעה", ולא נחה דעתו עד שהוסיף כי היא היא בעלת "השקפת עולם לאומנית וחשוכה... אוייבת הצדק... כוכבת הלאומנים והמתנחלים".
מי זו רחל יחימוביץ'?
בדרך זו הלכו שאר כהני השמאל הקיצוני. נחום ברנע, גם הוא מתפרנס יפה מן השנאה, טען שהיא בכלל סוס טרויאני בעבודה, חפרפרת של הליכוד ומפלגת עצמאות של
אהוד ברק. נו, באמת. "הפעם מדובר בתעלול הרבה יותר שנון: הליכוד ועצמאות מריצות מועמד במפלגה שלישית כדי להכות מפלגה רביעית". הוא הזהיר כי אם תיבחר יחימוביץ', כי אז היא תשאב בבחירות קולות שאמורים היו להגיע למנהיגת קדימה
ציפי לבני, ואיתם תמליץ בפני נשיא המדינה על נתניהו כמועמדה לראשות הממשלה. "מי שבוחר ביחימוביץ' עשוי למצוא עצמו בוחר בנתניהו", מזהיר חתן פרס ישראל לתקשורת, נחום הנביא, שהגדיר את דבריה באותו ראיון "רדידות מעליבה", ונסחף לגלות לקוראיו, כי היא בכלל איננה שלי יחימוביץ כי אם רחל יחימוביץ'. איזה גאונות. ללקק את האצבעות. פוליצר מגיע לו.
קשה לדעת כיצד ינהגו בוחרי העבודה בפריימריז. אבל אם תאבי חיים הם, ועדיין נותרה בלבם ציונות שפויה, הם יצביעו בעד המועמדת הסבורה ש"המפעל הציוני הוא אחד המפעלים המוסריים והצודקים ביותר, אני חושבת, בתולדות האנושות" (כדבריה באותו ראיון, בניגוד לתפיסת השמאל הקיצוני, הרואה במיזם הציוני מזימה אימפריאליסטית, נאצית ולאומנית); שחושבת שציונות וסוציאליזם אינם תרתי דסתרי; שסבורה שיוזמת ההתנחלות, יציר כפיה של העבודה, אינו בגדר אוון ועוול; שמתעקשת לא לשנוא מתנחלים והתנחלויות (לעומת הדת החדשה של השמאל המושתתת על 'השילוש הקדוש' שלה – שנאת דתיים, מתנחלים וימניים); שדוגלת ביוזמת שר החינוך לפתוח את יום הלימודים בבתיה"ס בשירת ההימנון הלאומי שמאוד אהוב עליה, לדבריה, והיא אף מתנגדת להסרת המשפט: "נפש יהודי הומיה" מתוכו, וגם רואה בדגל הכחול-לבן סמל לאומי חשוב (בעוד השמאל הקיצוני מאוהב מן הסתם בבילאדי-בילאדי, אלא מה?, ובדגל השחור-לבן-ירוק-אדום הפלשתיני); כזו ש"הר הבית בהחלט מדבר אלי", כדבריה, והיא תומכת בסיורי תלמידים במערת המכפלה (השמאל בוודאי יציע סיורי תלמידים ב'שדות פלשת' של בילעין, נעלין ושייח' ג'ראח).
השמאל הקיצוני בפאניקה. עוד עמדה חשובה, ראשות מפלגת העבודה, עלולה להישמט מידיו לטובת תפיסת עולם ציונית שמאל-מרכזית. ורק על-מנת שזה יקרה, על הרוב הדומם, אבל השפוי, במפלגת העבודה, לעשות ולייחל לנצחונה של יחימוביץ'. רוצי, שלי, רוצי.
