שבור ורצוץ הלך לעולמו
עמוס ברנס מבלי שהצדק שנעשה עימו אכן גם נראה לעיניים. למרות מאבקו העיקש לחפותו במשך עשרות בשנים, הוא לא זכה, כבקשתו, למשפט חוזר וגם לא להעמדתם לדין של כל אותם חוקרים שבדו נגדו ראיות. לאחר עשרות שנים של מאבק לחפות, בוטלה אומנם הרשעתו ברצח החיילת רחל הלר והוא זוכה ממנה לחלוטין ואף פוצה עליה, אבל לא היה בכך כדי להניח את דעתו של האיש, שנאלץ לשבת שמונה שנים בכלא על לא עוול בכפו. 34 שנים תמימות נדרשו לבית המשפט כדי שהצדק עם ברנס סוף סוף ייעשה, אבל מבלי שגם ייראה לעיניים. בדיעבד הסתבר כי בוצע נגדו מחדל-מדינה נוראי, בעטייה של חקירה אומללה, מרושלת ושטנית.
אף כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, אין בזיכוי ובפיצוי כדי להחזיר את הגלגל אחורנית. עמוס ברנס הלך לעולמו שבור ורצוץ לא רק בנפשו, אלא גם בגופו, בעטייה של מחלת הסרטן שקיננה בו, קרוב לוודאי בגינו של הסבל שעבר. גם ההקלה בעונש מאסר העולם שנגזר עליו, לאחר שמונה שנות-ריצוי, לא תסיר לעולם את הצלקת הנוראה שדבקה בו וגם לא את זעקות השווא החוזרות ונשנות לחפותו.
בזיכוי ובפיצוי לא היה כדי לנחם את מי שעבר גיהנום עלי אדמות. בסך-הכל היה ברנס עוד קורבן חף מפשע, שאולץ תחת עינוי חוקריו להודות באשמה לא לו ולשחזר בעל-כורחו רצח שכלל לא עמד מאחוריו. ואם לא די בכל הזוועות האלה, גם חבריו הנאמנים, שיכלו לספק לו אליבי, בגדו בו, כשברגע האחרון נמנעו מלהעיד לטובתו בבית המשפט, בנוסף לעדויות השקר מצד החוקרים, שרק העצימו את החשדות נגדו.
חצי עבודה
האמת כמעט עמדה לצאת לאור ארבע שנים לאחר שהורשע, בזכותו של ניצב-משנה בדימוס,
עזרא גולדברג,
קצין-חקירות מבריק, שחרש את הפרשה לעומק ושהגיע למסקנה נחרצת כי לא עמוס ברנס הוא זה שרצח את רחל הלר, אלא אנס סדרתי, שפעל ממש באותו אזור ושלדאבון הלב לא נחשף עד עצם היום הזה. דפוס הפעולה של אותו אנס אלמוני הוא שהוביל את גולדברג למסקנתו הברורה.
בלא לחשוב פעמיים פנה חוקר הפרשה עם ממצאיו לשופט העליון דאז, חיים כהן, שהיה בין מרשיעיו של ברנס. בתגובה פנה השופט בעצמו לברנס והציע לו לבקש חנינה, אלא שזה סירב, בטענה שרק תהיה בה משום הודאה באשמה על רצח שכלל לא ביצע.
בעקבות לחץ תקשורתי מאסיבי נפתחה אז חקירה נוספת, כשהשופט כהן פנה לנשיא המדינה והצליח לשכנעו לקצוב את עונשו של ברנס. אלא שזה האחרון לא היה מוכן להסתפק בשחרור כשלעצמו ודרש לערוך לו משפט חוזר. לרוע מזלו, כל שלוש פניותיו בעניין לבית המשפט העלו חרס. ובכל זאת ברנס עדיין לא הרים ידיים. כמוצא אחרון הוא פנה לסניגוריה הציבורית כדי שתנסה להושיעו. זו אכן הגיעה למסקנה שיש בסיס להגשת בקשה נוספת למשפט חוזר.
ואז, בשנת 2002 נעשה צעד אחד גדול קדימה כשהשופטת העליונה,
דליה דורנר, הורתה על משפט חוזר לברנס. דורנר הצביעה בתוך כך על הפגמים החמורים שנפלו בהליך-הרשעתו של ברנס. עוגן-הצלה נוסף התגלה בשיחת הטלפון האחרונה בחייו של השופט כהן, ששכב על ערש-דווי, כשהתוודה לראשונה באוזני דורנר כי גרם לברנס עוול משווע, תוך שהוא מודה לה, בהתרגשות רבה על שבהחלטתה עלה בידיה לתקן את המעוות. ואכן, באותה שנה ממש זוכה עמוס ברנס, אלא שבזיכוי "אילם" בלבד, ללא שמיעת ראיות ומבלי לקבוע אם אומנם ביצע את המעשים שיוחסו לו.
בסופו של דבר נאלץ עמוס ברנס להמתין להכרזת בית המשפט על חפותו המלאה ולפיצוי על העוול הנורא שנגרם לו.
טחנות הצדק, אף שעבדו לאט מדי, הצליחו בסופו של דבר לעשות רק חצי עבודה: הן עשו צדק, אבל נמנעו מלהוציא אותו לאור. כי מלבד הפיצוי והזיכוי הן הטילו קולר-אשמה נוראי על צווארה של המדינה בשל מחדלה הבלתי נסלח. למרבה הצער, נאלץ עמוס ברנס, עם חצי העבודה הזו, לעצום לנצח את עיניו.
