כרטיס הביקור של קבוצת הפרופסורים שמינו את עצמם ליועצים מומחים של המחאה החברתית, נגד "האטימות הממשלתית", כוללת חבורת אנשי מקצוע מהאקדמיה, שכולם הם בעלי דעות ומוטיבציות אישיות ופוליטיות של שמאל רדיקלי, מדיני וכלכלי.
צוות שרואה את עצמו כאלטרנטיבה מנהיגותית, שרוצה להוביל ל"שינוי השיטה", ל"סדר חברתי חדש", באמצעות "שינוי המשטר". צוות שחולם להביא שינויים ברוח מהפכנית שממוקדת בסיסמה, "עולם ישן נחריבה" (הקפיטליזים), "עולם חדש נקימה" (סוציאליזם).
נסיונם של רוב חברי הצוות, להופיע בציבור, כביכול אך ורק כאנשי אקדמיה מקצועיים נטו, ללא אינטרס פוליטי, נכשל. רובם שייכים, פעילים ומזדהים עם מסגרות ועמותות של שמאל רדיקלי. הם כמובן נרתעים להודות בכך בפומבי. מקצתם מתגעגעים לסמלים איתם הם מזדהים כמו, 1 במאי, האינטרנציונל, מלחמת מעמדות, אחוות עמים (עם הפלשתינים). אמירות וחלומות שחלפו מן העולם, אך כנראה נותרו בתודעתם.
גל המחאה החברתית, הפך לפלטפורמה ארגונית ותעמולתית של ארגוני השמאל הקיצוני על כל גווניהם, ממר"צ ועד חד"ש, כולל כל העמותות החברתיות הפועלות למען הפלשתינים וגם אישים וקבוצות מקדימה וממפלגת העבודה.
"צוות המומחים" של המחאה החברתית כולל את הפרופסורים: יוסי זעירה, יוסי יונה, דני פילק, יצחק גלנור,
מרדכי קרמניצר, ארנון, גוטויין. כמה מהם חתמו על עצומת סירוב לשרת בשטחים. אחד מהם חתם לביטול "חוק השבות". רובם משתייכם ל"קרן לישראל חדשה" ולארגונים פרו פלשתינים.
למרות שהם מכחישים זאת, למקצת מהפרופסורים האלה היו ויש מוטיבציות אישיות פוליטיות שהן כמובן לגיטימיות. ניסיונותיהם של כמה מהם להתברג בצמרות המפלגתיות כשלו, והם נאלצו לחזור אל האלמוניות האקדמית, שממנה הם ניסו לפרוץ אל הזרקורים הפוליטיים והתקשורתיים והתאכזבו.
ההתגייסות לטובת המחאה החברתית, כצוות מקצועי, זו ההזדמנות שלהם לנסות לחזור למוקד האירועים והכותרות, בסיוע תקשורת מגויסת, וכמובן בעזרת ה"קרן לישראל חדשה".
צוות מומחים זה כולל קבוצת פרופסורים מתחומי כלכלה וחברה, המאמינים ב"מדינת רווחה" סוציאליסטית, ורואים עצמם אלטרנטיבה לממשלה ולצוות טרכטנברג. לדעתם, כל המערכות קורסות. הרפואה, הרווחה, והחינוך - כולם קרסו, והם באים להצילם.
ואולם, עובדות החיים מצביעות על מסקנות ותוצאות הפוכות. מדינות רבות שבהן הונהגה "כלכלה סוציאליסטית" כשלו. כך זה קרה במדינות רבות באירופה בעבר, וביוון, ספרד, אירלנד ובפורטוגל בימנו.
מדיניות סוציאליסטית, התובעת הענקות הטבות ושירותים מן הגורן ומן היקב, ללא חשבון, עלולה להוביל לאנרכיה ולמשבר, ולאבטלה המונית כמו עתה ביוון, ספרד, פורטוגל. התוצאה תביא להפגנות בסיסמה "לחם עבודה".
מדינת רווחה וכלכלה סוציאליסטית, הפכו למילות קסם. צדק סוציאלי כמודל אידיאלי, נישמעים ומתקבלים באופן חיובי. ואולם שאיפות אידיאליות לשויון וצדק אופטימלי, כנראה ישארו תמיד כמשהו רצוי אך בלתי ניתן להשגה אפילו אם אותו צוות מומחים יהיו מנהיגי המדינה.
למרות שבישראל אין כלכלה סוציאליסטית, אלא קפיטליסטית, ולמרות הצרכים הביטחוניים האדירים, המשפיעים על התקציב, ולמרות שאנחנו מצויים בחברה של מהגרים עם קשיים, ולמרות שאין לנו נפט, מים, ואוצרות טבע, ולמרות שעברנו חמש מלחמות גדולות והרבה "מלחמות קטנות", הגענו להשגים אדירים, בכל תחומי החיים, ועל-פי כל אמות המידה, בהשוואה לארצות רבות בעולם.
ישראל היא סיפור הצלחה כלכלי, מדעי, חקלאי, טכנולוגי, תעשייתי וצבאי. אין אמת עובדתית לפסיכוזה התקשורתית לפיה הכל קורס. הרפואה, הרווחה, החינוך החקלאות לא קורסים. ראוי לזכור ולא לשכוח מה היה לנו בעבר ומה יש לנו היום. טוב לחיות בארץ למרות כל הבעיות, המחאות, ההפגנות, השערוריות והשחיתויות. דרוש זעזוע מבריא ופתרון אמיתי לסדרה של תביעות צודקות של תנועת המחאה החברתית.
