באווירת ה"ימים הנוראים" ובטרם התקדש יום הכיפורים, נמשכת ההתחפרות של פרשני "יום הדין" , אותם רואי שחורות שחזו את מוראות חודש ספטמבר ככאלה המאיימים לשטוף כל יתרת חלקה טובה בצד הישראלי . במקום להתפכח ולהפנים את משמעויות התמורות המתחוללות בקרב המדינות ה"שפויות" החברות באו"ם, ובפרט התובנה כי סכנות של ממש טמונות בהפקרת גורל העולם לחסדיהן של מדינות האיסלאם וגוש הבלתי מזדהות , הללו סונטים בישראל ומתריעים כי "הצונאמי בוא יבוא"!.
אותם פרשנים שלא חסכו שבט לשונם מכשליהם של סוקרים למיניהם, מסרבים להכיר בכשלונם שלהם, ונוטים להיאחז במימד ההפתעה, ובעיקר בנאומו הפרו-ישראלי של נשיא ארה"ב, אובמה, מעל בימת העצרת הכללית, כמהלך ש"טרף את הקלפים" מבחינתם. במשתמע הצלחת מהלך הבלימה הישראלי בעצרת הכללית , שהייתה פרי המהלכים הדיפלומטיים מאחורי הקלעים של דיוני העצרת, אינה חלילה הישג של הממשלה , אלא בבחינת תקלה מצערת ...
באותה נשימה היה קשה שלא להבחין ב"קשיי הבליעה" של גורמים אלה את הופעתו המרשימה של ראש ממשלת ישראל במליאת עצרת האו"ם. כך מיהרו פרשנים דעתניים לפסוק כי נאומו של אבו מאזן היה משכנע יותר , בעוד נתניהו חזר ושינן ארגומנטים חבוטים וארכאיים, ללא בשורה וללא תקווה.
מחמוד עבאס ניצח בנוק -אאוט, זה היה המסר הפסקני!
הגדיל לעשות, כמעשה של שגרה,
עיתון הארץ, אשר גייס את מיטב כותביו למסע הכפשות חסר תקדים כמעט , במאפיינים בעלי סממנים אנטי ישראלים מובהקים, וב"דחיפת" תחמושת הסברתית לשימוש יריבי ישראל. כותרת כמו "נאום השקרים של נתניהו" או "שלוחו של משיח" וכותרת יצירתית במיוחד "נשיא בנק הדם". "בגידת אובמה" בשמאל הישראלי היא מעשה שלא ייסלח, כך אליבא ד- יצחק לאור, אשר סיכם את מאמרו באיתותי ייאוש של ממש ": ..." שנים ש"מחנה השלום" הישראלי תולה תקוות בנשיא אמריקני שיבוא ויחלץ אותנו מהכיבוש." ...נכון, עלוב לראות את "משחררי לוב" מתכחשים לדיקטטורה הצבאית בת ה-44 בפלשתין.
נכון, עלוב להשוות את הסמל אובמה והתקוות שקל היה לתלות בו, בעיקר מרחוק, עם המשמעות הממשית של הסמל. אבל הפרו-אמריקניות של מחנה השלום הישראלי עלובה יותר. כעניים בפתח ניצבים אנשיו ואומרים לבית הלבן, הבנוי על כל כך הרבה דיכוי וזוועות ברחבי העולם: אל תהיה כזה ליברמן, עזור לנו להיות צודקים ". לקרוא ולמאן להאמין!
כך גם "כמנהגו בקודש" ,
גדעון לוי , כמו קאטו הזקן בשערי רומי, מתמיד בהטלת רפש , מתוך תסכולו העמוק הטיף כדרכו ..." בית ספרנו נראה עלוב במיוחד בליל שבת. כל ישראלי הגון היה צריך להתבייש בראש ממשלתו, שעומד אל מול פני העולם ומנסה למכור לו שוב את אותה סחורת פיגולים עבשה, שפג תוקפה זה כבר, מרביץ בו פרקי היסטוריה רחוקה ולא רלוונטית, ומנסה למכור לו רגשות זולים וסנטימנטים נמוכים, כקבצן שחושף את פצעיו, האמיתיים והמפוברקים, לעיני כל. והקבצן הזה הוא מעצמה אזורית. רוכל הרגשות, נתניהו, לא בחל בכלום ולא שכח כלום - זולת המציאות. אברהם אבינו, חזקיהו, ישעיהו, פוגרומים, שואה, פיגוע התאומים, הילדים, הנכדים וכמובן גלעד שליט - הכל גויס למסחטת הרגשות, שוודאי לא העלתה דמעה אחת ברחבי תבל, זולת אולי בכמה בתי אבות יהודיים בבוקה-רטון, פלורידה. שם אולי עוד מתרגשים מנאום הקיטש והמוות הזה".
התשוקה העזה ל"פתרון כפוי", לסנקציות חריפות על ישראל , הופכות למעין "בון טון" של חלקים , שוליים למדי, מתוכנו, משל רק כך נוכל להתקיים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". מאוויים אלה, שואבים את זכות הקיום שלהם, ככל הנראה , מסוג של שכנוע עצמי לפיו באזורנו מתקיימים נתונים של "שניים אוחזין", מעין סכסוך נדל"ני גרידא, החייב להיפתר בפשרה ראויה. לדידם, העוול מוכר וידוע, "הכיבוש" הוא אם כל חטאת, וכל השאר זניח, ממש כך. לכן, אין מקום לשתי אמיתות, כאשר מתקיימת רק אמת אחת - זו הפלשתינית ואין בלתה.
זכות הקיום של מדינת ישראל טמונה באמונה העמוקה בזיקה שבין עם ישראל למולדתו ההיסטורית ולמורשתו. גם אם אמירה זו טומנת בחובה סוג של קלישאה הנשמעת ארכאית, הרי שההיסטוריה היהודית רצופה תחנות עגינה ואתוס איתן שלא ניתן לערעור . שורשי הסכסוך עמוקים וראשיתם כידוע, זמן רב טרם קום המדינה.
דווקא בשל אמיתה היסטורית זו נדרשת ישראל סוף-סוף להתפכחות ולהבנה כי עליה להשקיע משאבים ומרץ במאמץ הסברתי בלתי נדלה בעולם, ובמקביל גם בחינוך הדורות הבאים לאזרחות טובה, לנאמנות ולערך ההשתייכות הלאומית. בהקשר זה היה נאום נתניהו בעצרת האו"ם מופת ומורה נבוכים לתכני הסברה קריטיים מבחינת ישראל.
במסגרת זו יהא זה נכון לחדול מהקלות הבלתי נסבלת של השימוש במושג "כיבוש" בהתייחסות להמשך נוכחותנו בשטחי הגדה המערבית. מטבע לשון זו חוטאת לאמת ההיסטורית, גם בהינתן העובדה שהלגיון הירדני פתח במלחמה נגד ישראל ב-5 יוני 1967. לאחר מלחמת ששת הימים היה בישראל קונצנזוס מינימלי כי ללא הסדר קבע לא יוחזרו שטחים. חיזוק לכך היה בהחלטה 242 של מועצת הביטחון מנובמבר 1967 הקובעת כי "שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון" יהיה מבוסס על:
1. נסיגה של כוחות מזוינים ישראלים משטחים שנכבשו.
2. שימת קץ לכל טענות או מצבי לוחמה וכיבוד ריבונותה, שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה של כל מדינה באזור... בשנים הראשונות לשליטתה בשטחים, ראתה בהם ישראל פקדון אשר ניתן להחזירו תמורת שלום יציב ובר קיימא. השקפה זו קבעה את דפוסי הניהול והשליטה הישראלית בשטחים המוחזקים.
הוא הדין באשר לגישה חסרת האחריות בצידנו בכל הקשור להדגשת העובדה כי בנייה חדשה בשכונותיה של ירושלים היא בנייה מעבר לתחומי ה"קו הירוק". סיקור ההחלטה לבנייה נוספת בשכונת גילה (סוף ספט' 2011) בכלי התקשורת הישראלים התאפיין בהפניית תשומת לב בוטה ו"מתוזמרת" לעובדה כי המדובר בשטח שמעבר ל"קו הירוק"; משל הייתה כאן פרובוקציה ישראלית בוטה להקמת התנחלות חדשה בשטחי הגדה המערבית מיד עם שובו של ראש הממשלה מכנס העצרת הכללית של האו"ם . קרוב לוודאי שהייתה גם בסוגייה זו "יד מכוונת" לתכלית ממוקדת שנועדה להבאיש את ריחו של
בנימין נתניהו כמי שמתעלם ביודעין מהלכי הרוח בעולם בכל הכרות בסוגיית ההתנחלויות.
מדינה המכבדת את עצמה חייבת להיות מסוגלת להציב חסמים בפני מי מאזרחיה הפועלים נגד האינטרסים שלה. אזרח המדינה מחוייב לכבד את ההכרעה הדמוקראטית של הרוב , גם אם אין הוא משלים עמה. אלו הם כללי משחק אוניברסאליים כמעט , אשר למגינת לבנו אינם מייושמים הלכה למעשה בישראל, ולפיכך גם אנו חווים שוב ושוב את התגלמות נבואתו של ישעיהו הנביא "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".
