כשידעכו הדי הפסטיבלים, עם חזרתו של שליט ותשקוט הארץ 40 יום - יש להתחיל לחשוב על מה יהיה והיה, שמא, אולי או בוודאי.
יש הטוענים, שזו הזדמנות שאסור להחמיץ, להכין קוד התנהגות ממשלתית לקראת העתיד. ועדת שמגר - לפני שלוש שנים גיבשה קריטריונים להתנהלות ה
ממשלה במקרים של מו"מ על חטופים ושבויים, וזה הזמן לנער את הדוח.
ברור לכולי עלמא - שבאירוע הבא, במקרה של חטיפת חיילים, אזרחים או החזרת חללים - תקדימי העבר, כמו עסקת שליט, עסקת טננבאום ואולי וריאציות חדשות ומשודרגות יופיעו בשטח.
מבחינת חמאס - תקדים שליט, הוא בסיס התחלתי לכל מו"מ עתידי.
ומה לגבי ישראל? האם אנו מוכנים, מסוגלים או נכונים לחזור על עסקת שליט פעם נוספת.
מה יקרה חלילה - בחטיפה הבאה של חייל, אולי שניים, או חייל ואזרח או שני אזרחים.
האם יש הפליה בין דם לדם, בין חייל לחייל או אזרח מדינה שנפל קורבן ולא בנוסח טננבאום.
ובכן הדעות רבות ומגוונות - החל מ:
א. לקבוע נוהלים מחייבים, ברורים, חדים שלא ניתן לחרוג מהם ולנהוג על-פיהם.
ב. חקיקה ברורה ונוקשה - שתחייב את הממשלה והכנסת, והציבור יהיה מודע ומוכן לתוצאות ובלי הפתעות.
ג. להכין שלד נוהלי או חקיקתי - תוך השארת סעיפים גמישים, למקרים מיוחדים.
ד. הכנת תיק אירועים - במסגרת שחרור - אחד על אחד עם חריגות באישור ממשלתי וגמישות לפי המצב.
כל ההצעות - נראות סבירות וסבירות יותר על הנייר, אך לא תמיד מתאימות למציאות החיים, לתנאים בשטח, להתפתחויות פוליטיות וצבאיות.
מקרה שליט - הוא דוגמה קלאסית. שינויים פוליטיים באיזור, הם שיצרו את "חלון ההזדמנויות" שנתניהו דיבר עליו לשחרור שליט, ושכנע את הממשלה ברוב גדול, להצביע בעד. כאשר נגד עיני השרים - המקרה הטראגי והלא פטור של רון ארד.
איך אפשר להכין נוהל או חקיקה מחייבת כאשר העתיד הפוליטי, הביטחוני, מעורפל ולא ידוע.
לדעתי, יש להכין תוכנית אופרטיבית (בצורת נוהל או חקיקה), שיהיה בה סעיפי סל כלליים, שניתן להתאימם לכל מצב ביטחוני ופוליטי עתידי.
הצעתי האישית - שגם במקרה של נוהל, חקיקה או תיק אירועים, יש להכניס סעיף אזהרה שיאמר בבירור: האחריות לחטיפת חיילים/אזרחים של ישראל מוטלת על המנהיגות, אם זה חמאס, חיזבאללה או אש"ף/פת'ח או ארגון קיקיוני או זמני שיצוף באיזור. אם זה בעזה - האחריות על חמאס, ביש"ע - אש"ף/פת"ח, בלבנון - חיזבאללה.
האיום והאזהרה צריכים להיות ברורים וחד-משמעיים - חטיפה, פירושה חיסול ממוקד או חטיפת נגד של ראשי חמאס, חיזבאללה, פת"ח.
ממשלת ישראל וצה"ל כשלו במקרה של שליט, שלא הפעילו את כוחם היצירתי לתפיסה, חטיפה, חיסול ראשי חמאס בתמורה לשליט. ממשלת ישראל וצה"ל - הפסידו הזדמנות פז ב"
עופרת יצוקה", להביא קלפי מיקוח בעלי משקל בנושא שליט. אילולי כן - לא היה צריך לשלם מחיר כבד ומסוכן.
יחד עם זאת, צריך להודות ולשבח את נתניהו וראשי השב"כ, מוסד וצה"ל, שהחליטו לעמוד באתגר יותר מ-1,000 האסירים, לרבות היכולת לפקח עליהם, לרבות ההודעה שלא תהיה להם חסינות, אם יחזרו לסורם המחבלי.
ליבי, ליבי עם משפחות נפגעי הטרור. קשה לראות ולהשלים עם שחרור מרצחים של יקיריך, ילדיך, אחיך ומשפחתך, במיוחד "איש הדמים" מהלינץ' ברמאללה והמחבלת שפיתתה את הילד הירושלמי.
אך כפי שאמרתי בעבר - אילו הייתי במקום משפחת שליט, הייתי נוהג כמותם. אילו הייתי ממשפחת הנפגעים - נוהג ומתנהג כמותם. אבל אילו הייתי במקום ביבי ושרי הממשלה התומכים - הייתי עושה כמותם.
כי ראש ממשלה יכול לכאוב את כאב הפרט, אך חייב להעדיף את אינטרס הכלל, תדמית המדינה, האינטרסים הביטחוניים, הפוליטיים ויחסי החוץ על פני שיקולים אישיים.
לכן הנוסחה חייבת להישאר: "ממשלת ישראל תעשה כל מאמץ וכל מה שביכולתה להצלת/החזרת חיילנו ואזרחנו מידי אויבנו - המוצהרים והלא מוצהרים, אך לא בכל מחיר".
הערות והרהורים בענייני מדינה ובג"צ וביטחון:
1. החלטת הממשלה בנושא שליט אינה בסמכותו של בג"צ. מדובר בהחלטה מדינית, פוליטית, בעלת השלכות של יחסי חוץ עם מדינות זרות, החלטות אלה אינן שפיטות.
2. אם בג"צ יתערב, הוא למעשה יחליף את הממשלה, ושופטי בג"צ מספיק חכמים לא לעשות זאת.
3. המשפחות השכולות והעמותות המייצגות חייבות להבין שמחבלים/רוצחים, פוגעים לא רק ישירות במשפחות אלא גם ישירות ובעקיפין בממשלה, בביטחונה, בתדמיתה ויכולתה לשלוט.
4. אי לכך, ההחלטה על גורלם אינה בסמכות בלעדית של משפחות השכול אלא בסמכות ייחודית של המדינה על-ידי הממשלה.
5. לתשומת לב, המתנגדים והתוקפים את ראש הממשלה. גם נתניהו וגם משפחת שליט שייכים למשפחת השכול ואף על-פי - כן.
6. שמעתי וקראתי פרשנים דגולים ומומחים למיניהם שטענו שההחלטה של נתניהו בפרשת שליט, אינה דוגמה למנהיגות, שהרי הוא נכנע לדרישות חמאס.
7. ובכן, רבותי המושבעים: מנהיגות איננה רק החלטות של ניצחון, של הצלחות ושל החלטות בקונצנזוס הציבורי, תקשורתי.
8. מנהיגות היא היכולת במצבים קשים, רגישים, להחליט ולהכריע על מהלכים שיש בהם פשרה, גמישות ואפילו נסיגה מעקרונות והשקפת עולם אם המציאות מחייבת זאת והמהלך לטובת המדינה, ביטחונה, תדמיתה ויחסי החוץ שלה.
9. ההחלטה בעניין שליט - דוגמה קלאסית למנהיגות חיובית אמיצה, מעוררת כבוד.
10. שרים ואנשי ציבור מעלים מחדש את נושא "עונש המוות למחבלים", כמו בפרשת משפחת פוגל.
11. ישראל ביטלה את עונש המוות בתחום הפלילי בשנת 1954. עונש המוות הושאר בחקיקה, במקרים בודדים וחריגים בלבד. ממשלת ישראל נקטה במדיניות של אי הטלת עונש מוות על מחבלים ובשני מקרים, בהם הוטל עונש מוות על-ידי בית דין צבאי, הוא בוטל למחרת היום, כאשר באחד מהם בשכם, הייתי התובע מטעם המדינה.
12. ישראל והחברה הישראלית לא יכולים לעמוד במצב של התמודדות עם עונש מוות על מחבלים שמעשיהם המזוויעים אכן מחייבים ענישת מוות, רצוי בשעת המעשה או בחיסול ממוקד.
13. שכן "עונש מוות" על מחבלים לא ירתיע אותם אישית ומעשית ואנו נוסיף להם "שהידים משודרגים" שיהפכו לקדושים. כמו-כן, העולם כולו ייצא נגדנו, כמדינה של גרדומים.
אבל עיקר ההתנגדות נובעת מכך שגם הצד השני יתחיל בהליך של הוצאה לפועל ובעונש מוות של חיילינו, חטופינו ולא נוכל לעמוד בתחרות דמים זו.
14. למעוניינים - נא ראו מאמרי באתר זה: "נגד עונש מוות למחבלים".
