שחרורו של
גלעד שליט הושלם. מדינה שלמה הייתה על הקצה. בולמוס אין סופי של שידורים בכול כלי התקשורת הציף את המדינה. היו ששמחו והיו שבכו. מגדל בבל בהתגלמותו. מיליון שאלות נשאלו והן נותרו ללא מענה. שעות אין ספור של פרשנויות ופרשנים המדברים מהגיגי לבם. גדלות רוח לעומת דכדוך, דגלים שהועלו מעלה, שלטים שנתלו בכול אתר פנוי, בעד ונגד, צחוק ליד דמע. פסיכוזה רבתי אחזה במדינה וסירבה לשחרר את ציפורניה שננעצו חזק בבשרם ונפשם של אזרחי ישראל. היו שזעקו, היו שהכילו את הכאב והיו שעמדו מן הצד, נבוכים, מודאגים, ובעיקר מבולבלים. אז מי צודק, לעזאזל, בכול הפרשה האיומה הזו? הייתכן שיש צודקים בכלל?
ישראל קמה בתוך כאב שאין שני שלו בהיסטוריה היהודית, מטראומות קשות, מפוגרומים ועד השואה, מסבל בל יתואר לקוממיות, מ"מאורעות" דמים בתקופת היישוב למלחמות אין ספור, מיגון לשמחה. ובכול זאת קמה, חיה ונושמת, והיא כמו כול גוף חי, יודעת רגעי התעלות ורגעי שפל, רגעים של אבל לאומי מהול באמונה לטוב יותר. התקווה היא הדלק המזין את המנוע החדש הזה שאפילו את תקופת ההרצה עדיין לא סיים. זמן רב יעבור עד שנוכל להכריז עליה כמדינה נורמאלית, וכאילו שיש תשובה ברורה מהי נורמליות.
מלחמה היא תופעה בזויה של שיא האלימות, והאלימות היא התבהמות. כמה פעמים לא נזקקנו לפסוק "מותר האדם מן הבהמה", הווה אומר האדם מוסרי ונעלה מכול בעל חיים אחר. והנה, למרות זאת, המלחמות מוכיחות עד כמה המוסר וחשיבה האנושית נעדרים גם אצל בני אדם. המלחמה אינה הכרח אך היא עובדה מצערת. מלחמות דורשות קורבנות, מותירות לבבות דואבים, כאב ויגון. כולם יודעים זאת ובכל זאת ממשיכים. למרבה הפליאה, אמונות, סמלים, טריטוריות הפכו לקדושים ואליו חיי אדם להפקר.
ויש עוד פן שלעולם לא ניתן יהיה להתעלם ממנו: למרות הרציונאליות המנסה לכבוש את העולם כולו, הסנטימנטליות שולטת בכיפה. חישובים מדוקדקים, לכאורה, בניית אסטרטגיות לחימה הכרזות על ניצחון או כישלון כאילו יודעים בוודאות מהם, וכולי, כול אלה מתגמדים מול הרגשות המציפים כול בית שבו חייל נופל או משפחה המבכה את יקיריה. אמונות עיוורת שולטות בנו ואנו הולכים אחריהן בעיניים עצומות, ואפילו שאלות פשוטות של למה איננו שואלים.
אתמול התערבבו בצורה גרוטסקית הקנאה והקינה לחללים עם שמחת השב הביתה ומשפחתו. האם יש מישהו המסוגל להתמודד שכלתנית עם קנאתם של הורים הרואים בחייל החוזר הביתה מן הקרב כשבבית הקברות מוטלות מצבות אבן אילמות? האם לא אנושי שאם או אב שכולים יקנאו בהורים הרואים את פרי גופם, את היקר מכול, חוזר אל ביתו? מאידך, שמחת החזרה והאושר של משפחת שליט מובנת לכול. זו מלחמה בין רגשות שלעולם לא יימצא הפתרון המוצלח.
את המעשה אין להשיב. המשפחות השכולות לא ידעו מנוחה כפי שמשפחת שליט תדע אושר. אל תנבאו לנו שחורות. המציאות גם כך קשה מאוד. רבים הם אלה הטוענים שישראל היא המקום המסוכן ביותר ליהודים. אין ודאות שמציאות זו תשתנה במהרה. אל תקבעו כללים שלעולם לא ניתן יהיה לעמוד בהם. אין מקרה אחד דומה למשהו. תקבעו שיש לעשות הכול כדי שבמדינה זו יקודשו החיים.
באשר לשאלה מי צודק בוויכוח הטרי וקורע הלב, לאלוהים פתרונים.
