כדי לנתח באופן רציונאלי את הסכם החילופין שנחתם בין ישראל לבין חמאס לשחרורו של
גלעד שליט, ראוי לעשות זאת תוך ריחוק משפע המלל, התמונות והרגשות העזים, שהתלוו למסע התקשורתי האינטנסיבי. במהלכו של מסע זה, הופרחו לחלל האוויר אמיתות וקלישאות שכדאי לבחון את מידת דיוקן.
קודם לכל ראוי לדייק ולתייג את ההסכם המכונה בפי כל "עסקת שליט", כ"עסקת נתניהו" או אפילו כ"עסקת ממשלת נתניהו". הקפדה זו חשובה מהטעמים הבאים: ראשית, העסקה נחתמה בידי ממשלת ימין מובהקת הכוללת בין שריה את הניצים שבפוליטיקאים הישראלים ובהם,
אביגדור ליברמן, משה (בוגי) יעלון,
עוזי לנדאו, בנימין בגין (שהצביע בעד העסקה) ואחרים. כידוע גם אלה מבין השרים שהצביעו נגד ההסכם ולא התפטרו מיד לאחר מכן, הם שותפים מלאים לאחריות על תוצאותיה. בעתיד הם לא יוכלו להתנער מאחריותם זו ולהטילה לפתחו של ראש ה
ממשלה.
גם נתניהו עצמו שנמנע במשך למעלה משנתיים מלקבל את אותה "החלטה מנהיגותית" שהיו מי שטרחו להאדיר, היה באופן מסורתי ונחרץ, מראשי המטיפים נגד כל עסקות ה"כניעה לטרור" ובראשן עסקת ג'בריל, הזכורה לשמצה. ברור לכל כי לו נתניהו ורבים משרי ממשלתו, היו חופשיים משררתם, הם היו מהראשונים לגנות את ההסכם הנוכחי, ככניעה מבישה לטרור. שנית, ראוי לזכור את אחריותה הבלעדית של ממשלת נתניהו להסכם, כדי לסכל בעודו באיבו את הניסיון המחפיר והמקומם, שהחל עוד בטרם נחתם, לחייב את בני משפחת שליט בתוצאות קטלניות עתידיות אפשריות של ההסכם לשחרור בנם.
פרץ האושר הגורף, אווירת האופוריה וביטויי הסולידאריות הלאומית הנדירה שחצתה מגזרים והתעלתה מעל מחלוקות פוליטיות, אינם יכול להסתיר, כי במהותו של ההסכם עם חמאס, אין מדובר בהישג גדול לישראל. מדובר בתשלום מחיר כבד, שעיקר נזקיו מצויים יותר בתחומים הסמליים והרגשיים, שאין להקל בהם ראש, ופחות בסיכונים הביטחוניים הבלתי סבירים. כידוע, מחיר זה נכפה על ישראל, זאת בשל הכישלון למנוע את חטיפת החייל או לחלצו ולנוכח הנסיבות בהן התנהל המשא-ומתן, שהתקיים מול ארגון תת מדינתי, בעל היררכיה רופפת ועמדות קוטביות בקרב הנהגתו, אשר החזיק את השבוי בקרב אוכלוסיה אזרחית צפופה בשטח אויב.
למרות הדאגה, המובנת מאליה, שחשים בישראל בשל שחרור כמות כה גדולה של אסירים פלשתינים, שהיו מעורבים בעבר בהתקפות טרור רצחניות ולנוכח האיומים המופרחים לחלל האוויר על תוצאותיו הנוראיות הוודאיות של ההסכם, הצפויים לביטחון אזרחי ישראל, ראוי להציג את עיקרי ההסכם ולהעריך את סיכוניו.
במסגרת העסקה הסכימה ישראל לשחרר מספר גבוה ותקדימי של רוצחים ורוצחות חלקם הורשעו ונשפטו למאסרי עולם, וחלקם נשפטו לכמה מאסרי עולם. כמו-כן הסכימה לשחרר אזרחים ישראלים ממוצא ערבי בניגוד לעמדתה העקרונית כי הנושא אינו נתון למשא-ומתן עם חמאס וכן שחררה ערבים תושבי מזרח ירושלים, בעלי תעודות זהות כחולות. עוד הוסכם על חזרת כמאה ועשרה אסירים ביטחוניים מורשעים לבתיהם בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. חלקם של המשוחררים הם אנשים מבוגרים ששהו בכלא זמן רב וגם אם יחזרו לארגוניהם לא ברור כלל ועיקר אם יעסקו באופן ישיר דווקא בפעילות טרור. יחד עם זאת, סביר כי יהיו בין המשוחררים כאלה שירתמו ואף ידחקו בארגוניהם לשוב ולפעול לשחרור החברים שנותרו כלואים.
למעלה ממאתיים משוחררים גורשו לעזה ולחו"ל. עונש הגירוש נחשב בחברה הפלשתינית לחמור פחות רק ממוות ומהמשך כליאה, משום שהוא מנתק את האסיר ממשפחתו, מחבריו ומסביבתו הקרובה וכמובן מהווה מכה סמלית ומוראלית לאתוס "השיבה", הממלא תפקיד חשוב ביותר בנרטיב הפלשתיני. שחרורם של כמחצית האסירים לעזה מקהה במידה רבה את מידת הסכנה הישירה הצפויה מהם משום שזו משתלבת בסיכון הנשקף ממילא לישראל מצד גורמי הטרור הפועלים ממנה, למרות הידע וההיכרות העמוקה שיש לוותיקים שבחבורה עם החברה הישראלית וחולשותיה. הדבר נכון גם לגבי המשוחררים המעטים יחסית שחזרו לביתם בגדה המערבית, משום שאלה יהיו נתונים לפיקוח מצד הרשות הפלשתינית והם גם אינם רחוקים מהישג ידה של ישראל אם יחזרו לעסוק בטרור.
הסכנה העיקרית הנשקפת מההסכם אינה מצויה בפגיעה בלתי ניתנת לתיקון ביכולת ההרתעה הישראלית הכוללת או בהתגברות בלתי ניתנת להכלה של פיגועים נגד ישראלים, שעוד צפויים להתרחש. הסכנה נשקפת דווקא מהלקחים שנחקקו בתודעת הפלשתינים בשל הדרך בה הגיעו להסכם, מחיריו ונקודות התורפה שלו. על כן נראה כי יותר מאשר התפרצותו של גל טרור, בהובלת משוחררי עסקת נתניהו, הסיכון העיקרי טמון בהתמקדות ארגוני טרור פלשתינים ואולי אף אחרים, בניסיונות לחטיפת ישראלים - חיילים ואזרחים. מה שנתפש בישראל כהצהרות מתלהמות מפי ראשי חמאס ואפילו מפיו של יושב-ראש הרשות הפלשתינית, אבו מאזן כי הבאים בתור שישתחררו מהכלא הישראלי באמצעות חטיפה יהיו חסן סלאמה, עבאס סייד, עבדאללה ברגותי, איברהים חא קווים אדומים מד, ומרוואן ברגותי, עלולות להתברר כהנחיית קבע לפעולה שעם תוצאותיה עלולה ישראל להידרש להתמודד במלוא כוחה.
נראה כי גם הציפיות של רבים בישראל כי קביעת עמדת ממשלה או אפילו חקיקה בכנסת, שתקבע קווים אדומים אותם לא תוכלנה ממשלות ישראל לחצות ולשלם מחיר בלתי מידתי בתמורה לשחרור ישראלים חטופים, כפי שצפויה להמליץ ועדת שמגר, עלולות להכזיב. הלקח הברור היחיד עד כה מהתנהלותה של הממשלה הניצית בראשות נתניהו ובמיוחד בשל עמדותיו העקרוניות בנושא, הוא כי בנסיבות של סחיטה ובהיעדר אופציות חלופיות מלבד משא-ומתן, קווים אדומים אינם עמידים לאורך זמן בחברה הישראלית אלא אם זו תשנה את אופייה וערכיה.
כך או כך סוגיה זו תעמוד בוודאי לדיון ציבורי נוקב בימים שיבואו. ובמקביל, ישראל תזדקק לכל היצירתיות, הנועזות והנחישות המצויות בה כדי למצוא מענה ראוי לאתגר שעתיד לעמוד בפניה שוב, יתכן כבר בעתיד הקרוב.
