קשה לשחות נגד הזרם

גדלתי בבית של ותיקי אם המושבות. עד היום ב"בית האיכר" בפתח תקוה ברחוב נורדאו חקוקים שמות סבא רבא וסבתא רבא שלי, מרדכי ושרה קלינסקי, בין שמות מייסדי המושבה. היה זה בית שניתן היה לחוש בו תחושות של מחויבות ושליחות. הסבא התקיים מחלקת אדמה קטנה. אבי התגייס לצבא הבריטי כבר בסוף 1939 מספר שנים לפני שקמה הבריגדה העברית, כי חש מחויבות לצאת למלחמה נגד הפאשיזם. ניתן היה לחוש את רוח המחויבות, שנשבה בבית מכתב העט "הפועל הצעיר", העיתון היומי "דבר" ולימים גם הצהרון "הדור". שלושתם כבר שנים רבות מנוחתם עדן. נעורי ובגרותי התעמתו עם שלושת כתבי העט ועם מה ששידרו בית הספר ותנועת הנוער, שפעמה בהם רוחה של מה שנקרא באותם ימים "ישראל העובדת". היה לי קשה לקבל את המדיניות החברתית של תנועת העבודה. היה לי שיח ושיג עם התמונה האידאליסטית של חלוציות ושל סוציאליזם קונסטרוקטיבי, שהפלה ודחק לשולים החברתיים תושבים ערבים אזרחי מדינת ישראל. הערכה הרבה שרחשתי למאמצי קליטת גלי עליה, שפקדו מדינה חדשה שקמה זה עתה, השתלבה בגילויי ביקורת קשה על דפוסי קליטת עולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. מצאתי עצמי בעימות עם מדריכי בתנועת הנוער ועם מורי בבית הספר, שדיברו אלינו במונחים משכרים של מיזוג גלויות וקשיי "עולים מסורתיים" להשתלב ב"חברה המודרנית". אני נשארתי איתן בדעתי - או ב"חוצפתי" - שדיברה במונחים של יצירת מעמדות במשטר קפיטליסטי. מצאתי עצמי שוחה נגד הזרם, כי דחיתי לקבל כמובן מאליו, שאנחנו ממקמים חלקים גדולים מהעולים מארצות המזרח בתפקידים פרולטרים ושוליים. לא הייתי מוכן להשלים עם מציאות "חינוכית" ,שתיעלה ילדים מזרחיים שלמדו איתנו בבתי הספר למסלולי חינוך, ששעתקו אי שוויון. כשבגרנו ויצאנו למלא את חובת השירות הצבאי, כאבתי את התופעה, שמפנה את המזרחי לשירות צבאי, המעצים את המסלול של אי השוויון באותם ימים. היה לי קשה לשחות נגד הזרם, כשנעורי מהרהרים ומערערים על התפיסה המקובלת בסביבה בה גדלתי בתחומי ביטחון ומדיניות חוץ. לא קיבלתי את ההסדרים עם ממלכת ירדן על חשבון הפלשתינים. עמדתי בעימותים קשים עם מורי, מדריכי וחברי בתנועת הנוער עקב מדיניות גירוש שנקטו מפקדים בכירים במלחמה ב-1948. עמדתי, למגינת לבי בין הבודדים, במשפט חברים שערכנו בתנועת "השומר הצעיר", כשגיניתי את מדיניות גירוש תושבים ערבים בעת "מבצע דני" מהערים רמלה ולוד בעידוד סמוי, או בגילויי הסכמה שבשתיקה של הדרג המדיני העליון. היה לי קשה לשחות נגד הזרם בתחילת שנות החמישים כחייל בצבא הגנה לישראל, המתריס נגד מדיניות הביטחון של שנות החמישים במיוחד נגד פעולות התגמול. התקוממתי נגד התופעה של "פדיונים", שפגעו פגיעה אנושה באזרחים יהודים, אך באותה מידה התקוממתי נגד פעולות תגמול, שביצע צה"ל מעבר לגבול. פעולות תגמול שהיו כרוכות בפגיעה באוכלוסיה אזרחית, שהגיעה לממדים קטלניים בפעולת התגמול בכפר קיביה.

הייתי כבוגד

קשה היה לשחות נגד הזרם באוקטובר 1956, כשאני נמנה למיעוט, הרואה את מדינת ישראל נגררת להרפתקה צבאית משולבת בטירוף משיחי, המכריז על כינונה של ממלכת ישראל השלישית. היה לי קשה לקבל שפעמי משיחיות כוזבת מניע הפאתוס של ראש הממשלה שלנו, כשכמעט כל אמצעי התקשורת מצטרפים לחגיגה המשכרת והמשקרת. לא הייתה בלבי שמחה לאיד, שכעבור מספר חודשים נאלץ ראש הממשלה לקרוע לגזרים את החזון המשיחי בנסיגה מאולצת מכל סיני בלחץ ארה"ב וברה"מ. היה בלבי רק כאב, שבעיני רבים מחברי הייתי כבוגד כי לא נרתעתי וזעקתי ש"ממלכת ישראל השלישית" זה חזון תעתועים. לא הייתי מוכן לקבל שישראל משתלבת בקנוניה הרפתקנית המשרתת אינטרסים של ברוטניה וצרפת. וכעבור פחות מחצי שנה צה"ל חוזר אל קוי הגבול של טרם 29.10 1956. היה קשה לשחות נגד הזר, כשחזון הר סיני מרטיט את הלבבות. על מזבח המשיחיות, ששטפה את הארץ היקרה לי, נקטפו חייהם של מאות רבות של פרחי עלומים, וביניהם חברי היקר יונתן טוביאס, שמצא את מותו במבואות רפיח. כן, זה קשה לשחות נגד הזרם כבר למעלה משישים שנה.