עשה אשר תעשה - סופך לספוג גינוי

כשאחד מידידיו של סוקרטס פנה פעם לשאול בעצתו, השיב לו החכם באדם: "עשה אשר תעשה - סופך להתחרט...". נקל לשער, שעל אותו משקל, לו הפונה היה בנימין נתניהו, היה זוכה לאותה עצה, אך בשינוי קל התואם את רוח הזמן: "עשה אשר תעשה - סופך גינוי". עיתון הארץ, כידוע, מתברך בשפע של כותבי מאמרים - חלקם בעלי תארים אקדמאיים מעוררי כבוד, ולחלקם יצאו מוניטין כ"מחנכי הדור" מעצם חברותם במערכת העיתון הנאור. אולם קו מנחה אחד מאפיין את כולם וגם מבטיח את הישרדותם ביומון המכובד: איבתם הבלתי מתפשרת לכל סממן לאומי, לכל אנשי הימין, במיוחד ל"מתנחלים" - אך מעל לכול לשנוא נפשם היחיד בדורו, בנימין נתניהו. מספיק, לשם כך, לרפרף במאמרים המתפרסמים שם, מדי פעם שנתניהו מבצע איזו שהיא פעולה, לא חשוב מה טיבה. בדרך כלל, המוטו ביסוד כתבותיהם הביקורתיות של עיתונאי הארץ נגד נתניהו הוא "האקטיביזם הפוליטי" שלו, נטייתו "המיליטנטית" מדיי, לדעתם ולטעמם... אך מה עושים כשנתניהו אינו מספק את העילה המבוקשת והוא משחרר מאות מחבלים, כדי לפדות חייל שבוי אחד ? זה אינו הולם את התדמית שארגו לו (השימוש בכוח למען מטרות פוליטיות). היכן אפוא "נקודת התורפה", שבה ניתן יהיה לתקוף הפעם ? ושוב הוכח כוח היצירה העיתונאי: אם נתניהו אכזב כ"אקטיביסט" אפשר לתקוף אותו כ"תבוסתן". "נתניהו איננו אפוא צ'רצ'יל אלא צ'מברלין", מגלה לנו רפי רכלבסקי ב-15.11.2011 בהארץ: "כצ'מברליין הוא בוחר להמשיך בשלו כאילו אין סכנה קיומית. ואצל נתניהו, כצ'מברליין סיקריקי, להמשיך בשלו משמע לדבוק בהסתערות על הדמוקרטיה... וכך, לא בידי "חבר" עולמי אלא בידי המצרע את עצמו בישראל ובעולם כ"שקרן" אנטי דמוקרט מובלת ישראל להתמודדות עם אירן. צ'מברליין סולק בידי חבריו ברגע האחרון, כשהתבררה טעותו האסטרטגית. אם ישראל רוצה להתקיים, מוכרח גורל נתניהו להיות דומה. וזאת, עוד בטרם יתפזרו העננים..." מכריז רכלבסקי. יואל מרקוס, שהקריירה העיתונאית שלו החלה ב-1950 בעיתון "חרות" (ביטאון תנועת החרות) אינו מחמיץ שום הזדמנות לתקוף את גוש הימין, במיוחד את מנהיגיהם - מבגין ועד לנתניהו. במיוחד יצא קצפו על נתניהו. כקאטו הזקן (אחד המדינאים הרומאים הבולטים בתקופתו), שנהג לסיים כל נאום (גם נאומים שלא עסקו כלל בקתרגו) במשפט: "מלבד זאת סבורני" ("Ceterum censeo"): "על קרתגו להיחרב" ("Carthago Delenda" , כן גם מרקוס בכל מאמר שלו, בגלוי או בעקיפין, חוזר ותובע: על נתניהו להתפטר! במאמרו מה-9 בספטמבר 2011 הוא תוקף, בין היתר, את הנשיא אובמה - על שאינו מראה לישראל את נחת זרועו ואינו יוצא בגלוי נגד הבחישה של ביבי בפוליטיקה האמריקנית הפנימית - אך כדרכו, מסיים ב"מלבד זאת, סבורני", "כשענני אסון מרחפים מעלינו, לא נותר אלא לומר לנתניהו משפט היסטורי שנאמר בפעם האחרונה ב-1940: פטור אותנו מעונשך - בשם אלוהים, לך!" וכשהפנייה בשם האלוקים אינה מועילה, וביבי אינו הולך, פונה מרקוס במאמרו מה-11 בנובמבר 2011 ל"מפגיני האוהלים: "מחאת האוהלים הגדולה הייתה ספונטנית ומפתיעה. בשיאה, בלי גב פוליטי-מפלגתי, הובילה להפגנה של כ-400 אלף איש... הדעה הרווחת היא שהמחאה לא הצליחה להשיג הישגים משמעותיים, פרט לרעננות שבעצם קיומה בסדר גודל כזה. הסיבה לכך היא שההפגנה לא נגעה לא בנושא המדיני ולא בנושא הביטחוני, או באחריותה של הממשלה לאי התקדמות בתהליך השלום. בכך לא סיכנה את שלמות ממשלת ביבי-ברק... הציבור הרחב אדיש למדי וכל מה שהוא רוצה זה שיהיה שקט", מתאונן מרקוס (אולי נזכר באמרתו של ז'בוטינסקי מימי נעוריו : "כי שקט הוא רפש..."). "מה עוד צריך לקרות כדי שאותם מאות אלפי המפגינים ייצאו למאבק למען הסדר שלום וגבולות בטוחים ?" הוא שואל בהתמרמרות, והתשובה ברורה מאליה: "להפיל את נתניהו".

נתניהו איננו שנוא נפשו העיקרי או היחידי של גדעון לוי

במדור "דעות" של עיתון הארץ מככב אחר כבוד, גדעון לוי. לזכותו ייאמר, שנתניהו איננו שנוא נפשו העיקרי או היחידי, הוא שונא את מדינת ישראל על כל מרכיביה, ללא כל אפליה, על השמאל ועל הימין, על הדתיים ועל החילוניים, כשבראש הרשימה ניצבים, כמובן, ה מ ת נ ח ל י ם. הוא בעל אג'נדה פרו פלשתינית, אנטי ציונית, והיא מוצאת את ביטויה בכל מאמריו. ואכן, קוראים לא מעטים פוסחים על הכתבות, ששמו מתנוסס עליהן. אין בהן כל חידוש: בכל נושא שעולה על עטו - ולאו-דווקא הנושא הפלשתיני - הוא מתייצב לצד אויביה של ישראל. "המטורפים הם כאן, לא באירן", הוא כותב בהארץ ב-6 בנובמבר 2011, תוך שהוא מצדיק את שאיפתה של אירן להצטייד בנשק גרעיני. "אירן רוצה נשק גרעיני כדי להגן על משטרה", הוא מסביר: "היא ראתה את סדאם חוסיין ומועמר קדאפי מופצצים והיא מבינה, בהיגיון רב יש לומר, שאם תהיה בידיה אופציה גרעינית, העולם לא ייגע בה לרעה, כפי שהוא לא מעז לתקוף את צפון קוריאה או את פקיסטן. אירן גם רוצה להיות מעצמה אזורית במזרח התיכון החדש, והיא יודעת שאפשר להגיע לכך, בין היתר, באמצעות הצנטריפוגות..." "המסקנה היחידה שעולה מכל אלה", הוא קובע, "שאמנם יש במזרח התיכון הנהגה לא הגיונית, אבל מקום מושבה נמצא לאו-דווקא בטהרן..."

הרכיבו את החמור על גבם

ולסיכום, אדוני ראש הממשלה, נזכיר את המשל המפורסם של איזופוס: מעשה באב בבן ובחמור, שהיו מהלכים בדרך: האב רכב על החמור והבן הלך ברגל. פגש אותם אדם ואמר לאב: "אינך מתבייש, שאתה רוכב ובנך הרך צועד ברגל ?" ירד האב, ונתן לבן לרכוב במקומו; פגש אותם אדם שני וגער בבן: "בושה וכלימה, אתה רוכב ונותן לאביך הזקן ללכת ברגל ?! עלה גם האב ורכבו שניהם על החמור. פגש בהם אדם שלישי ואמר: " איזו אכזריות, שניכם רוכבים על החמור המסכן...!" ירדו שניהם וצעדו לצד החמור. פגש בהם אדם רביעי ולגלג: "בשביל מה יש לכם חמור, אם אינכם רוכבים עליו? אמרו: "מה נעשה כדי שכולם יהיו מרוצים...?" הלכו האב והבן ברגל והרכיבו את החמור על גבם... עד כאן המשל, והנמשל ? ככה ייעשה למנהיג השואף לרצות את הכול. בהקשר זה, נזכיר את תשובתו של בן-גוריון למבקריו: "איני יודע מה העם רוצה אבל אני כן יודע מה העם שלי צריך!"