הקריאה לכינונו של "צדק חברתי" תופסת מקום מרכזי בשיח הישראלי. מנהיגים, אינטלקטואלים ופעילים חברתיים, טוענים כי יש לתקן את העיוותים הנוצרים כתוצאה מפערים כלכליים וחוסר שוויון בין המעמדות, על-מנת שיהיה ניתן לאחות את הקרעים וליצור חברה צודקת ובריאה יותר.
רבים מן המצדדים בקריאה זו, מעגנים את תביעתם במסורת היהודית: הם מזהים את הדאגה לזולת - עיקרון מרכזי במסורת - עם התפיסה הסוציאליסטית. לטענתם, חלוקה שוויונית יותר של המשאבים לא רק תכונן חברה מתוקנת יותר אלא גם "יהודית" יותר.
ברם, הזיהוי הרווח בין התפיסה הסוציאליסטית לבין המסורת החברתית של היהדות יסודו בטעות. למעשה, עקרונות היסוד המנחים את הקריאה לצדק חלוקתי זרים לרוחה של המסורת היהודית ולעקרונותיה, ואף חותרים תחת האידיאל הכלכלי שמסורת זו מייצגת.
ואמנם, אם ברצוננו לאתר את שורשי ההתנגדות הסוציאליסטית להון ולרכוש נמצא אותם דווקא בהגות הנוצרית הקלסית ולא במסורת היהודית. על-פי אבות הכנסייה, לאחר "החטא הקדמון" ניטלה מן האדם השליטה על העולם, והוגבלה זכות הקניין שלו על נכסיו.
בעלות על רכוש, על-פי תפיסה זו, נותנת בידי האחד שררה על האחר ולפיכך היא פגומה מעיקרה. השימוש בנכסים מותר בכל זאת אך ורק משום שהאל בחסדו התיר לכל אדם ליטול לעצמו רק את מה שהוא זקוק לו למחייתו. סטייה מגישה עתיקה זו כלפי הקניין הפרטי חלה רק עם הרפורמציה, כאשר הוגים כמרטין לותר וג'ון קלווין קבעו שאין כל עוון בהחזקת נכסים. ואולם, גם הם פסקו שהשליטה המוחלטת בהם נותרת לעולם רק בידיו של האל.
המסורת היהודית מחזיקה בגישה שונה בתכלית. לפי עמדה זו, המובעת במקרא, במדרשים ובספרות ההלכתית, האדם, שנברא בצלם אלוהים, מופקד על הבריאה ועליו לשלוט עליה וליהנות מפירותיה. זכות הקניין של הפרט, בהתאם לכך, היא שלמה ואינה ניתנת לערעור. יתר על כן, רק באמצעות שמירה על זכות זו יכול האדם לממש את הפוטנציאל הגלום בו כמי שנברא בצלם. למעשה, לא זו בלבד שהיהדות מתירה את העושר - היא מעלה אותו על נס (כל עוד הושג בדרכים כשרות, כמובן).
העוני, לעומת זאת, נתפס על ידה בדרך כלל כמצב שלילי שיש להימנע ממנו ככל האפשר. לדידה, האמצעי העיקרי להתגברות על בעיית העוני אינו חלוקה מחודשת של ממון ומשאבים, שיש בה כדי להפר את זכות הקניין, אלא עמל כפיים מחד גיסא, ועזרה הדדית מאידך גיסא באמצעות מצוות הצדקה.
בניגוד לדעה רווחת, הצדקה היא אינה דרישה משפטית, אלא חובה מוסרית, הנובעת מטובו של האדם ומנדיבות ליבו. אותה תפיסה של בריאת האדם בצלם אלוהים, המתירה לבני אנוש ליהנות מן העולם ומפרותיו, מחייבת אותם גם באחריות כלפי זולתם ובפרט כלפי החלשים והנזקקים.
זהו ציווי בעל אופי דתי ומוסרי מעיקרו: חובת הצדקה המתוארת בהלכה היא מצווה המסורה בידי כל אדם, והיא נובעת מחובת האחריות של הנותן כלפי הנזקק, ולא מתוקף זכות כלשהי של הנזקק על רכושו של הנותן. יתר על כן, גם במקרים בהם מחייבת ההלכה היהודית כפייה לצורך מילוי חובת אחריות זו, אין מדובר בכפייה החלה על הרכוש אלא על האדם עצמו. לפיכך, אין במתן צדקה כדי להגביל את זכותו המשפטית של הפרט על רכושו ואין שחר להצגתה כביטוי לאידיאולוגיה יהודית של צדק חלוקתי.
יש לנקוט אפוא משנה זהירות בתרגום התפיסה הכלכלית והחברתית של היהדות למציאות האקטואלית. ברי שיש למדינה אחריות כלפי הנזקקים, ומובן שעליה לפעול לפיתוחן של אמות מידה מוסריות והתנהגות חברתית נאותה בקרב אזרחיה. אולם גישתה של המסורת היהודית שוללת פגיעה מהותית בזכות הקניין של הפרט, והיא אינה עולה בקנה אחד עם הטלת האחריות לדאגה לנזקקים על המדינה בלבד.
צדקה אמיתית נובעת בראש ובראשונה מאחריותו האישית של היחיד ורק לאחר מכן מן המנגנון הממסדי, שהרי, ככלות הכל - כדברי רבי אלעזר - "אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה".
_________________________________________________________
- הכותב, מוסמך רבנות, הסטוריון ודוקטורנט לפילוסופיה, הוא מחברו של המחקר אודות הכלכלה היהודית שהתפרסם בכתב העת "תכלת".
