במספר ראיונות בתקשורת בשנה האחרונה, טענתי שטוב עשה היועץ ה
משפטי לממשלה, שלא שעה להמלצת
מבקר המדינה להסיק מסקנות אישיות כלפי שתי הפרקליטות ושני קציני המשטרה שעסקו בפרשת
חיים רמון. הגיע הזמן לפרט חלק מהבסיס לטענתי זו.
תחילה לטענות של מבקר המדינה:
בדוח בעניין האזנות הסתר, קבע מבקר המדינה כי שתי הפרקליטות הבכירות פעלו בניגוד להנחיה קיימת של פרקליט המדינה, שלטענת המבקר כללה חובות מסוימים המוטלים על פרקליט, באשר לטיפול בתיק חקירה, שהועבר אליו ושיש בו חומר מודיעיני, לרבות חומר שהושג בהאזנות סתר. וכך כתב מבקר המדינה:
- "למרות הנחיית פרקליט המדינה האמורה חתמה פרקליטת המחוז, ב-23.8.06, יום כינוסה של ישיבת החסיונות, על כתב האישום מבלי שדרשה לראות את דפי ההפקה של עמדות ההאזנה...
...משרד מבקר המדינה מטעים כי פרקליטת המחוז ידעה כי נעשו האזנות סתר ולכן אמורים להיות בתיק גם דפי הפקה. היה עליה לדרוש לעיין בהם כנדרש בהנחיית פרקליט המדינה, המחייבת עיון בכל חומר החקירה לרבות החומר המודיעיני".
חשוב לציין, כי בהיעדר המרכיב של אי-מילוי ההנחיה – לא יכול היה המבקר להמליץ להסיק מסקנות אישיות נגד הפרקליטות. לכן, מישהו שם במשרד החליט שהייתה הנחיה כזו ושהיא הופרה.
אך מה קרה כאשר שתי הפרקליטות עתרו לבג"ץ? רק כשהגיעו הדברים לדיון בבג"ץ, נזכר מבקר המדינה שהוא טעה, וכי הנחיה כזו כלל לא קיימת. וכך, נכתב בהחלטת הבג"ץ: "במקרה דנן הסכים בא-כוח המבקר בדיון... בפנינו כי
אכן אין בנמצא נוהל כתוב המחייב את הפרקליטוּת לדרוש מהמשטרה את דפי ההפקה...".
תאמרו מיד, מדוע זה חשוב, הרי הבג"ץ, מטעמים שונים, לא פסל את חוות הדעת? ובכן, הנה ההסבר:
איש לא חלק על כך שהיו תקלות בטיפול במשטרה ובפרקליטות בתיק חיים רמון (אך אין לשכוח – הוא הורשע ומעולם לא ערער על הרשעתו). הדברים נחשפו כבר בדוחות של השופטים בדימוס ברנר וזיילר. לו חזר המבקר על ממצאיהם – לא היה מחדש דבר (ובאמת, לא היה מה לחדש כאן), אך הוא רצה שהדוח יניב כותרות, כפי שהוא אוהב. אי לכך, הוא היה חייב "לעלות מדרגה" בממצאים, להחמיר את האחריות של המשטרה ושל הפרקליטות, ותוך כדי כך להצטרף לחבורה המכה במערכת אכיפת החוק חזור והכה וגם להפחית את חומרת ההרשעה של רמון ואולי במידה מסוימת גם להלבין את הכתם על בגדיו של רמון.
איך הוא יכול לעשות זאת?
קודם כל, הוא היה צריך להראות שהמחדלים ייראו הרבה יותר חמורים מאשר הם באמת (שהיו ואיש לא התכחש להם. גם הפרקליטות הודו בכך בחקירת המבקר), שלא הייתה שום פגיעה בהגנה של חיים רמון. הוא גם רצה להניע את המערכת להטיל סנקציות על הפרקליטות ועל השוטרים. אך, אם נשארים ברמת הפאשלות, אותן פאשלות שכבר הצביעו עליהן שני השופטים שבדקו את החומר, אין הצדקה להטלת סנקציות ולא ניתן לייצר סנסציות.
יהיו כאלה שיאמרו מיד, שגם למבקר מותר לטעות, בוודאי אם זו טעות
בתום לב. אני טוען שלא, ממספר נימוקים:
1. ביקורת מבקר המדינה אינה עומדת בכל ביקורת אחרת. למעשה אי-אפשר לערער על ממצאיו, ואלו לעולם עומדים. אפילו בג"ץ לא בודק את העובדות, אלא אם נפגעו זכויות של מבוקר, כפי שעשה הבג"ץ בעניינו של טרנר לפני כמעט עשרים שנה. זאת, בשונה ממסקנות של חקירה משטרתית, העומדות לביקורת הפרקליטות, ואם מוגש כתב אישום – גם של בית המשפט. וגם על כך – ניתן לערער. לכן, אחריותו של מבקר המדינה לעובדות גבוהה מאוד. אי-הקפדה על העובדות ועל דיוקן הוא פגם חמור בדוחות המבקר.
2. בדוח הביקורת נכתב במפורש ששתי הפרקליטות טענו בפניו שלא הפרו כל הנחיה, אך למרות טענתן קובע המבקר במפורש שהן כן הפרו את ההנחיה האמורה. או שהמבקר לא בדק כלל את טענתן (זיכרו שטענת הפרקליטות הוכחה כנכונה, גם לפי הודאת נציג המבקר עצמו בבג"ץ) או שלא בדק אותה ביסודיות ובקפדנות הנדרשות ממנו.
3. בדוחות האחרים של משרד מבקר המדינה, בהם הביקורת נעשית על-ידי עובדי הביקורת במשרד, המבקר מלווה את הליך הביקורת מלמעלה ומאשר אותה בשלביה האחרונים, לעתים קרובות אחרי שהביקורת וטיוטת הדוח הסופית מונחת בפניו. בביקורת הנוכחית המבקר לינדנשטראוס היה מעורב אישית בביקורת זו. הוא אישית עמד בראש הצוות הבודק, הוא נכח בכל התשאולים של המעורבים, או לפחות של רובם, הוא ראה אישית חומרים שהובאו לצוות וכמובן הוא שנתן את הטון של הביקורת וגם נטל חלק פעיל ביותר בעיצוב דוח הביקורת, גם אם לא כתב אותו בעצמו.
במצב דברים כזה, קשה לטעון לטעות בתום לב.
חוות הדעת לא נפסלה אך גם לא אושרה
לצערי הרב, שופטי הבג"ץ לא ידעו איך לצאת מהבוץ, אליו הכניס אותם מבקר המדינה, והם היו בטרילמה: ראשית, למי שקורא את החלטת הבג"ץ ברור שהמסקנה שלהם הייתה שלהמלצת המבקר להסיק מסקנות נגד אנשי הפרקליטות אין ידיים ואין רגליים. שנית, שופטי הבג"ץ כנראה חששו שיאשימו אותם בהגנה עיוורת על הפרקליטות, אם יפסלו את הדוח (גם ככה ההתקפות הרבות עליהם הן צדקניות וצבועות). מצד שלישי – הם מאוד לא רצו לפגוע במעמד המבקר. התוצאה היא שהבג"ץ ניסה לאכול מהעוגה וגם להשאירה שלמה, וכאחד שאוהב עוגות זה בלתי אפשרי. כיצד הם יצאו מהבוץ? איך הם סללו את הדרך ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטות לקדם את אחת הפרקליטות לתפקיד בכיר, מבלי לבטל את חוות הדעת של המבקר, אך גם להעמיד את המבקר בפינה?
שופטי בג"ץ כתבו וחזרו שבחוות הדעת של המבקר נפלה טעות, שלהמלצות המבקר אין תוקף מחייב, והגדילו לעשות כשכתבו "אי-התערבות אין משמעה אישור חוות דעת המבקר גופה". כלומר, הם אומנם לא פסלו את חוות הדעת, אך גם לא אישרו אותה. המשמעות של אי-אישור דוח המבקר כמוה כאמירה שערכו כערך קליפת השום. כמובן חזרו על כך שבחוות דעתו של המבקר נפלה טעות. ועוד ציינו השופטים, כי הביקורת לא עוסקת ביושרתן ובאמינותן של הפרקליטות, והמשמעות היא שיושרתן ואמינותן לא נפגעו, למרות מסקנות המבקר. בהיעדר אישור חוות הדעת, לאחר שנמצאה טעות, לדעתי חמורה, של מבקר המדינה, אין כל עילה להסיק מסקנות אישיות נגד המבוקרים המעורבים באירועים אלו.
ואולי עתה,
הגיע הזמן לשאול מספר שאלות:
1. מי הוא האחראי האמיתי ברמה של רשלנות ממשית לפאשלות? הפרקליטות או מבקר המדינה שקבע שהן הפרו הנחיה שלא קיימת כלל?
2. מדוע מבקר המדינה לא פרסם, כפי שהוא יודע לעשות זאת כאשר מדובר בדוחות על אחרים, שהוא טעה? מדוע הוא לא התנצל בפני הפרקליטות קבל עם ועדה, ודאג שהדברים יתפרסמו באותן כותרות שפורסמה חוות הדעת שלו?
3. האם הטעות הזו נגרמה עקב להיטות יתר לנקות את חיים רמון, להצטרף למלעיזים על הפרקליטות ולמהרסי מערכת אכיפת החוק? ואולי תאוות הפרסום היא שהייתה בעוכריו של הטועה?
אני ממתין לתשובות.
