גם היום עמד בדד מול חלונו רֵעִי יעקב, בלע בכיו, ובירך בכוונה רבה: "שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה...". שמונה ימים של שְחוֹר... חֹוֹשך ולא אור, היה חג החנוכה הזה ליעקב. בכל יום ויום, הוא התקשר, התחנן, התרפס, הבטיח, התייפח. אבל את שני בניו? אותם הוא לא זכה לראות בחג.
"תבוא מחר", הורה לו היומנאי בתחנת המשטרה. "אין מה לעשות, אי-אפשר להכריח את האימא", ציינה ביובש פקידת הסעד. "אתה איש רע!", קבעה הד"ר למגדר. "עוד תתרגל", ניבאתי לו אני. ויעקב שמע את כולם, ובדמעות שותקות הדליק בכל יום ויום את נרות החנוכה בחדרו הדל, ובכל יום ויום של החג הבליחה לאורם גם תקוותו הדלה: "לִרְאוֹתָם בִּלְבָד!"
אין דבר כזה "ארגוני גברים"
יעקב אינו האב הערירי היחידי שהגיע בחג החנוכה הזה אלינו, אל המקום שהעיתונות אוהבת לכנות בכינוי הגנאי "ארגוני הגברים". וביום החג העצוב הזה שלהם, הגיעה העת לחשוף: "ארגוני גברים"? אין באמת דבר כזה!
כמו המכבים, אין לנו צבא, ואין לנו מפקד, רכב או פרשים: אנו פועלים יחדיו, אך בעיקר לחוד. אנחנו אומנם לא במלחמה - רק במאבק. אך המאבק הזה, אין צודק ממנו. מאבק על זכותנו לשוויון, על זכותנו לקיום בכבוד, ויותר מכל - על זכותם של ילדינו שיהיה להם אבא.
ואת המאבק הזה מנהלים אנו לא רק בידיים ריקות, כי אם גם בכיסים ריקים. רשים ואביונים ניצבים אנו (מה שהמסיתות נגדנו קוראות "ארגוני הגברים הכוחניים") אל מול פני המערכה. מאות מיליונים של שקלים מעבירה המדינה מדי שנה לויצו, לנעמ"ת ולשאר ארגוני נשים. ולנו? מעולם לא הוצע לנו ולו שקל אחד של מימון ציבורי.
לדוברות התנועה האנטי-שוויונית יש טורים קבועים בעיתון. ולנו? לנו משליכים את השייריים של הטוקבקים. על כל משרה רמה, ותחת כל תאנה מניבה, יושבת יועצת בשכר לקידום מעמד האישה (והיועצות הַלָּלוּ, הֲלֹא לא שוויון הן מבקשות, כי אם קידום מעמד האישה, ופעמים הרבה, על חשבון הגברים הגרושים). ולנו? מעולם לא היה אצלנו ולו פעיל אחד בשכר.
הילדים זכאים לשני הורים
לא רק ארנק, גם חרב אין לנו. הנשק היחיד שאנו אוחזים בו הוא הלב, הלב המלא אהבה וגעגועים וכמיהה לילדינו. ללב אין ציפורניים לנעוץ או שיניים לנשוך. ללב אין קרניים לנגוח ולא מגפיים לרמוס. ובכל זאת, נשק אדיר-כוח הוא: דברים היוצאים מן הלב, בוקעים המה את חומות האוזן.
זו הסיבה, שכמו המכבים, צדקתנו ננצח. לא משום שאנו חזקים. חלשים אנו! אך את האמת שלנו, את הדברים היוצאים מליבנו, לא ניתן להביס: הכל יודעים שלילדים מגיעים שני הורים. עמוק-עמוק בלבם, יודעים הכל שאבא לא צריך להיות כספומט, הכל יודעים שהילדים קוראים: "אבא! אימא! אני רוצה את שניכם!"
יודע האב הנשוי, שהוא הורה לא פחות טוב מאשתו. יודעת אשתו, שאבא, כמו אימא, יש רק אחד. יודעים מי שנותקו מאביהם בעודם ילדים, גברים ונשים כאחד, שהם לא יתירו לתופת הזו להמשיך עוד דור. יודעים הפסיכולוגים את מר גורלו של הילד שמוסת נגד אביו. יודעות העובדות הסוציאליות את בכייה של ילדה שנותקה מאביה, ויודעים אנשי המוסר שאי-אפשר להרשות לקיפוח הנורא של האבות להמשיך.
הכל יודעים, ואת מה שאתם יודעים, אנו והעולם הנאור לא ניתן לכם לשכוח. ואנו נמשיך, כל האבות העריריים יחד, מיעקב עד גוריו וליר, ואף עבדכם, מחבר המאמר הזה, וכולנו נברך ונתפלל ונקיים: "שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם, בַּזְּמַן הַזֶּה!"
