התספיק הרפורמה?

בתקציר מחקרו כותב גיא לוריא ש"רפורמה בראשות השופטת תצטרך לאזן בין הצורך לחזק את עצמאות בתי המשפט ובין הצורך שבתי המשפט ישאו באחריות דמוקרטית ויפעלו ביעילות" (עמ' 13). אולם בתי המשפט צריכים לפעול לנהוג בצדק ובהגינות ודומה שהיבט זה הושמט, שלא בצדק, ממחקר פרטני זה. כמו-כן היה מקום לתת הדעת לדרך המינוי של השופטים (בהערה מס' 7 בעמ' 22 מסביר המחבר, שלא יעסוק בכך ומפנה הדיון למספר מקורות) ולהציע רפורמה כך שגוף אינטרסנטי כמו לשכת עורכי הדין לא יהיה שותף למינוי שופטים. אין בביקורת זו משום ערעור על חשיבות הסוגיות בהן עוסק המחקר לגבי הרשות השופטת: הסדרת מעמדה, סמכויותיה בתחום התקנת סדרי דין, קבלת סמכויות בתהליך התקצוב והמינהל. הדיון במינוי השופטים הוא אגבי כמו הטענה הנכונה ש"בתחומים מסוימים מוטב שלא להעניק לבתי המשפט עצמאות מוסדית משום שהענקתה עלולה לפגוע דווקא בעצמאות השופט היחיד ובגישתו הנייטראלית. הענקת שליטה מלאה במינוי שופטים ובקידומם לנשיא בית המשפט העליון, לדוגמא, עלולה דווקא לפגוע בעצמאות מעשי השפיטה משום ששופטים מדרגים נמוכים יכפיפו את החלטותיהם למרותו של נשיא בית המשפט העליון, אם במכוון ואם שלא במכוון" (עמ' 32-31). תחת תת-הפרק "עצמאות, אחריות ושינויים בתפקיד בתי המשפט", כותב לוריא ש"בדמוקרטיה מודרנית יש לבתי המשפט תפקיד בשמירה על ערכי הדמוקרטיה ועל זכויות האדם" (עמ' 32). זו סוגייה רחבה, באשר הפגיעה בזכויות אדם כוללת היבטים שונים ורבים, כמו: תנאי החקירה, חיפוש ממצאים בזירת הפשע, סיבת וצורת הארכת המעצר מעמד ההודאה בחקירה, תיעוד וידאו שלה ועוד, שאינם יכולים להיכלל בספר זה. כן טוען בצדק המחבר ש"במדינה הדמוקרטית חשוב למצוא פתרון שיאזן בין עצמאות בתי המשפט ובין אחריות השפיטה לפני בית הנבחרים והאזרחיים. ג'ון פרג'ון ולארי קריימר גורסים שכל שיטת משפט צריכה לאזן בין שני האמצעים האלה כדי ליצור בית משפט שיקיים את שלטון החוק (בית משפט עצמאי) ויהיה ראוי לאמון הציבור (בית משפט הנושא באחריות)" (עמ' 34). מהנדסים, רופאים, מדענים ואנשי צבא עלולים לטעות ולגרום נזק. האם שופטים אינם עשויים לטעות ולגרום נזק? מה צריכה להיות התרופה נגד שופטים שהרשיעו את עמוס ברנס ברצח שלא ביצע? או אל עביד שהורשע באונס וברצח שלא ביצע? ורומן זדורוב כפי שטוען בספרו, חיים סדובסקי, בספרו החד-משמעי "לתפור חף מפשע"? לאור זאת יש משקל לטיפולוגיה שמציין לוריא באשר "בעניין זה נהוג להבחין בין אחריות קשיחה ובין אחריות רכה. אחריות קשיחה משמעה נשיאה באחריות המביאה לידי תוצאות ממשיות, עד כדי סילוק מן התפקיד... (לעומתה) עם זאת, בעולם ניכרת היום נטייה הולכת וגוברת להטיל אחריות משמעתית או אתית על שופטים בגין הפרת חובות במעשי השיפוט, ובכמה מקומות שופטים או בתי משפט עשויים לשאת גם באחריות אזרחית או פלילית" (עמ' 35). המוקד מופנה לעצמאות בתי המשפט מבחינת התנהלותם, ולכן ברור מדוע מופיע תת-פרק בנושא "תקציב" (עמ' 88-76), כמו גם, מעמד העובדים בתתי-הפרקים "ניהול מקרו" (עמ' 105-88). הצעות המחבר לאחר הדיונים בסוגיות הללו, מפרט המחבר את הצעותיו: הכרת מערכת המשפט כרשות שופטת ש"תקבל סמכויות בתחום התקנת סדרי דין", וכן ש"הרשות השופטת תקבע בעצמה את סדרי הדין בבית המשפט הגבוה לצדק בפיקוחה הבלעדי של הכנסת". ההצעה השלישית גורסת ש"הרשות השופטת תוסמך לנצל את התקציב ולהעביר כספים בין תקנות התקציב שבסעיף תקציב אחד" (עמ' 121, 122). ההצעה הרביעית עומדת על כך ש"עובדי המינהל השיפוטי יופרדו מיתר עובדי נציבות שירות המדינה. הרשות השופטת תקבע את סדרי המינהל שבה, ונשיא בית המשפט העליון ימנה את מנהל בתי המשפט..." (עמ' 123). ההצעה החמישית היא ש"הרשות השופטת תקבל סמכויות שר המשפטים לניהול כוח אדם השיפוטי" (עמ' 123). ההצעה השישית והאחרונה נסבה על התייעצות שר המשפטים עם הרשות השופטת "בדבר הקמת בתי משפט ותחימת סמכויותיהם" (עמ' 124). לזכות המחבר יש לציין את המידע המשווה שהוא מספק, כמו על עשר מדינות מערביות לגבי: שליטה בתקציב סדרי הדין, שליטה במנהל (והערות). אולם רק שתיים מהן (שבדיה ואירלנד) הן בסדר הגודל האוכלוסייתי של ישראל, ודומה שהיה רצוי להשוות המצב גם לשווייץ, לאוסטריה, לנורווגיה, לבלגיה ולצ'כיה. הביקורת על הפרקליטות החלק השני של הספר עוסק בסוגייה החשובה של הביקורת על הפרקליטות, העולה שוב ושוב על הפרק בהקשר לסחבת הננקטת כלפי יישומה. כבר בתחילת הפרק הראשון העוסק בהתנהגות הפרקליטות מציין לוריא ממצא מדאיג, שבאנגליה שיעור המקרים בהם התביעה לא מסרה לנאשמים חומר חקירה לפי הנהלים הגיע אף ל-40% מהמקרים (עמ' 155). לכאן נקשרת השאלה הבסיסית ביחס לממסדים בדמוקרטיה: שאלת הקשר בין עצמאות לבין אחריות. בצדק טוען לוריא ש"עקרונות הדמוקרטיה והצורך של התביעה לזכות בלגיטימציה דמוקרטית ובאמון הציבור מחייבים הגנה על האינטרס שהתביעה הפלילית תפעל מתוך אחריות כלפי הציבור וכלפי רשויות השלטון האחרות. לפיכך יש לאזן את עקרונות השקיפות, האחריותיות והדיוויחיות בפעולת התביעה הפלילית עם עצמאותה" (עמ' 159). אולם בעוד לכאורה מצופה מהיועץ המשפטי לממשלה העומד בראש התביעה כ"שומר הסף" שיפעל כ"ממונה על האינטרס הציבורי בכל הנוגע להגשת כתבי אישום על-פי שיקולי הדין בלבד" (עמ' 161), הרי מעצם תפקידו הכפול כיועץ המשפטי לממשלה מחד-גיסא וראש מערך התביעה מאידך-גיסא, יש משום ניגוד, שאינו עולה בקנה אחד עם תפיסת האיזונים והבלמים. בתור שכזה, ובהיותו ממונה על המערכת, ספק אם הוא יכול לפקח על תפקודה התקין, שהרי פרקליט המדינה ופרקליטי המחוזות "הם למעשה המחליטים על מדיניות התביעה ולכן אם הם טועים במדיניותם אין מי שיתקן את הטעות" (עמ' 168). תפקוד המערכת דומה שאינו תקין אם 87% מכלל התביעות הפליליות מוגשות על-ידי תובעים משטרתיים (!), ומכאן עולה בהכרח תמיהה על אי-הפרדה מוסדית של איזונים הראויה להתקיים (על פיקוח הדוק יותר על הפרקליטות ראוי לקרוא בהערה המביאה טענות בועז סנג'רו, בעמ' 163). המחבר מרחיב את היריעה מבחינת מבחן משווה לגבי "הקמת מוסד לביקורת על התביעה הפלילית בישראל בראי העולם" (עמ' 170), ולאחר שמציין שלושה אמצעי ביקורת שאינם נהוגים העלולים לפגוע בפרקליטות: ביקורת כוללת ויזומה של הפרקליטות, דרכים יעילות ומסודרות להתלונן על פרקליטים, ודרכים להפעלת סנקציות נגד פרקליטים סוררים, הוא מציע את מודל הביקורת החיצונית והעצמאית על-פי חוק, כבדומה לדגם האנגלי: "שר המשפטים ימנה מבקר עצמאי על התביעה הפלילית לאחר שיתייעץ עם היועץ עם היועץ המשפטי לממשלה" (עמ' 187). לוריא אינו מהפכן, ובעל גישה רפורמית זהירה ולכן הוא מעיר ש"מן הראוי שמנגנון הבדיקה ישמור עד כמה שאפשר על עצמאות הפרקליטים ויימנע מרדיפה מוגזמת של פרקליטים באופן שירתיעם הרתעת יתר" (עמ' 189). אולם זהירותו גורמת לו לשמרנות מסוימת, המנציחה מיסוד קיים, שאינו עולה בקנה אחד עם שיטת האיזונים והבלמים ולכן ראוי לא לקבל הצעתו "ששר המשפטים ימנה את מבקר הפרקליטות לנציב תלונות הציבור נגד הפרקליטים, כפי שמבקר המדינה נושא בתפקיד נציב תלונות הציבור" (עמ' 190). וכן שנציב זה ”לא יטיל סנקציות, אלא יפנה את הטיפול בתלונות שיימצאו מוצדקות לגורמים המתאימים: לפרקליט המחוז או לפרקליט המדינה במקרים קלים... או לגורם המתאים מחוץ לפרקליטות אם יתעורר חשש לעבירה אתית, משמעתית או פלילית" (עמ' 192). האם סמכויותיו ודרך פעולתו של הנציב תביא לבירור חשדות של עבירות לכאורה שביצעו תובעים בפרשות רצח מפורסמות כמו של דני כ"ץ ותאיר ראדה?