האזרח הישראלי הממוצע פותח בייאוש את אמצעי התקשורת היומי שניתן לו, בין אם זה
ידיעות אחרונות, אתר '
הארץ' או מהדורת החדשות של ערוץ 2. אם קורה אירוע יוצא מגדר הרגיל, כמו מלחמה או רעידת אדמה, יש סיכוי שנקרא את ה"חדשות" כמו "פעם", או כמו היום בכל מדינה מתוקנת. אבל מה קורה ביתר המקרים?
אנו נדונים לקרוא בגל צונאמי יומי את הספין החלול וחסר הערך שהמאפיה התקשורתית החליטה שהוא חשוב: כך אנו נדונים לפיצוצים ענקיים של בלוני מימן: מימי פרשת בראון-חברון, פרשת עמדי, עד
אורלי אינס, צעדת שליט, ילדי ה"פליטים",
הדרת נשים, האסון הבין-גלקטי אם ייסגר ערוץ 10, אוהלים בשדרות רוטשילד, אלי ישי תתפטר!, בית שמש, הצוערים שיצאו בבה"ד 1, חוקים "לא חוקתיים".
המיקוד האישי וההגזמה חסרת האחריות מטורפים לא פחות והופכים אותנו לקרקס תקשורתי עולמי: ראש הממשלה תמיד לא פחות מאשר "נאשם בשוחד" ו"גנב", והנשיא הוא "אנס", הוויכוח עם פקידי בית המשפט העליון הוא "גרמניה של שנת 1933", מרדף אחרי מסתננים "מזכיר ימים אפלים" ומי שתומך בדת הוא "טליבאן". אנחנו תמיד "עולם שלישי" והקו הדידקטי אומר שאנחנו אסון לעולם ומכוערים עד אין קץ.
כמובן שאם מדובר בפשעים מ"סמול", כמו של שחקן התיאטרון יובל זמיר, מנהל תיאטרון כמו
יעקב אגמון, או באושייה כמו יצחק לאור - הדיבור הופך פיאניסימו, שקט, מאולץ, ללא "פולו-אפ". אנשי סמול תמיד כאילו נקלעים בטעות לסרט שכותרתו: הימין פושע, שלטון הימין פושע, העם היהודי פושע, הישראלי פושע.
תמיד, אבל תמיד, מקיימים אבירי התקשורת איזה פאנל מלא אוויר חם במוסד ון ליר או משובטיו, שבהם איזה עיתונאי "בכיר" (כלומר, שעבר את גיל 30) מכה על חטא "בקטנה" על שב"הינתקות" לא היינו אובייקטיביים, והכותרת הראשית על "העציצים שנתניהו לא לקח הביתה" הייתה מוגזמת, ובכך משחרר קתרזיס מופלא של היטהרות ושביעות רצון, לכנופייה הרצה לפוצץ את פסבדו השערוריה הבאה.
לבחור בעיתונות הנכונה
האם אנחנו נדונים לכך? האם אין מה לעשות? האתר בו נכתבת רשימה זו הוא אחת התשובות. אם כל צרכן תקשורת יחשוב מעט לפני שיקיש 'הארץ' או ynet, וייכנס לאתרים כמו "רוטר" או News1, אם יבחר ב"ישראל היום" ולא בעיתון ידיעות אחרונות - הוא ישמוט את הקרקע מתחת לרגלי המציאות ההזויה שמהנדסים לנו בכל יום זקני בג"צ, הקרן החדשה או נוני מוזס.
האתרים שהוזכרו מעלה בתור אלטרנטיבה אינם מושלמים, וודאי שעושים הם שגיאות, ולרוב בהיקף חלש יותר ממתחריהם העשירים, השערורייתיים, הסמולנים והשקריים, אך הם קרובים יותר למושג של עיתונות שפויה, חופשית, עיתונות שגם מחויבת לעמה.
להחליש את כוחם הרב
אני זוכר את הסיקור הטלוויזיוני של אסון התאומים. אמצעי התקשורת כאן עמדו מופתעים מול המדיה האמריקנית: הריחוק וההימנעות מצילומי הזוועה, מהפטריוטיות, מאי-ההתפלשות בבריכת הבוץ של ההאשמה העצמית, האופיינית כל-כך למקומותינו, וזו הייתה ניו-יורק, "מכה" של התקשורת העולמית.
ב"
עופרת יצוקה" התנדבתי למילואים, ויצא לי לראות בחמ"ל את המיץ של הזבל, מהדורת ערב שבת, של ערוץ 10. עופר שלח התייחס לעצומה הציבורית נגד
יונית לוי, הקולב וההעוויות. כתגובה ראויה הוא העלה סרטון של גרייס ג'ונס המתריסה "Suck me!". ואז עברנו ל
רביב דרוקר, שהשתלח בבוז ברמטכ"ל. יצאתי בזעזוע מהסצנה ההזויה החוצה, אל האפלה הנקרעת במטוסי חיל האוויר ובדיווחי רשתות הקשר של חיילים המסכנים חייהם בכל צעד בכניסה לעזה.
מאז רק דהרנו למטה. האירועים המבוימים והפרופגנדה הגסה של הקרן החדשה הופכים להיות חדשות עמוד ראשון בלי שום ביקורת. אזרחים פטריוטיים הם תמיד "פשיסטים" ומזכירים את 1933, ובכלל פתיחת אמצעי תקשורת לא מזכירה שום הליך אובייקטיבי, מדעי. מ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" נשאר רק הכלב. פתיחת הגיליון מזכירה כניסה למועדון חברים עשן ומסריח, המכיר כבר את זיעת בית השחי של חבריו. אתה לא רוצה להיות שם.
כוחם הוא חולשתם. נהירה המונית החוצה תרוקן אותם כלכלית ואידיאולוגית, ותהפוך את "מסיבת הכובען המטורף" שלהם לאירוע פנימי הזוי. דלגו עליהם. אל תתנו להם כוח.
