ההורים ניהלו מאבק משפטי ממושך נגד חברת הביטוח 'שירביט' שסירבה לפצות את שחר בסכום מלא, בטענה שלפי המחקרים תוחלת חייה של ילדה בגילה המצויה במצב צמח היא לא יותר מ-12 שנה. אבל מה שקומם אותם יותר מכול היה הטיפול המשפטי במרק פטריק, הנהג הפוגע. התברר להם שבשקט-בשקט הגיע עורך דינו דניאל אנושי (שמונה בינתיים לשופט תעבורה) להסדר טיעון מנצח עם שופטת בית המשפט לתעבורה טל אוסטפלד. ביום 06.03.2011 ניתן גזר הדין נגד העבריין. פטריק יצא בזול. בית המשפט גזר עליו שירות לתועלת הציבור (להבדיל מעבודות שירות המהווים חלופת מאסר), שלילת רישיון נהיגה לתקופה של 6 שנים בלבד, וקנס כספי זעום של 1,000 ש"ח בלבד ללא מאסר בפועל. יעל, אחותה בת ה-18 של שחר, פרסמה מכתב אישי מרגש בדף הפייסבוק שלה, ובו הופיעו בין היתר הדברים הבאים:

• "אני מחפשת את המילים המתאימות לתאר את הכאב שלי כרגע, ופשוט לא מוצאת. דבר לא מספיק כדי לתאר את הכעס שאני חשה, ואת האכזבה, העלבון והעצב הזה... כבר שנה ו-3 חודשים שאני מחכה שאחותי הקטנה, שהייתה ימים ספורים לפני חגיגות בת-המצווה שלה, שאת יום הולדתה חגגנו לה כשהיא שוכבת בטיפול נמרץ, מונשמת, תקום על הרגליים ותצחק ותרקוד...
  "על הדיון בעניינו של מרק פטריק אף אחד לא הודיע לנו... לבסוף, כאשר גזר הדין היה בידי, חשכו עיניי... נהג שנתפס מדבר בסלולרי בזמן נהיגה מקבל קנס של 1,000 שקל. אדם שזרק נעל על שופטת קיבל 3 שנות מאסר בפועל. האדם שלקח מאחותי את החיים, שהרס משפחה שלמה, הולך לחיות את חייו כאילו דבר לא קרה. ואני רוצה לצרוח. אני רוצה לצרוח בקולי קולות, ואין מי ששומע. לאף אחד במדינה הזאת לא אכפת מצדק ומהיגיון בריא. אכפת להם שהוא 'הודה וחסך זמן שיפוטי יקר'."

אבל החלק החשוב הופיע בסוף:

• "שחר אינה צד בתביעה הזאת. היא מעולם לא הייתה. התביעה התנהלה בין מרק פטריק למדינת ישראל, שהאינטרסים שלה הם קודם כל לחסוך כסף, לחסוך זמן... שחר נפגעה במה שמכונה תאונת דרכים. אבל שחר היא לא חלק מסטטיסטיקה. היא הילדה הכי אנרגטית בעולם, החברה הכי טובה של כל מי שמכיר אותה, צופיפניקית, אוהבת בעלי חיים, שומעת מוזיקה מזעזעת, קרציה לא נורמלית. היא הבת של נחמה וישראל גרינשפן, והיא האחות הקטנה שלי ושל נטע. שחר היא קודם כול ומעל הכול – בן אדם".

בדרך אגב נגעה פה יעל בנקודה חשובה ביותר. כדי להבין אותה צריך לראות את ההקשר הרחב של הבעיה. מנטלית זה קשה כי 'הקטל בכבישים' הפך אצלנו למטבע לשון שחוקה. הצליל שלו באוזניים פורט לנו על תדר דומה לזה של ההתחממות הגלובלית או המצב הביטחוני. תאונות הדרכים הפכו לאייטם קבוע שמופיע בסוף החדשות בין מזג האוויר לשער הדולר, למין קרבן תמיד הנדרש כדי לרצות את האלים, לסטטיסטיקה עיוורת. התאונות נתפסות כגזירת גורל דטרמיניסטית אף על-פי שהדוחו"ת המקצועיים (דוגמת דוח שיינין מ-2005) קובעים שרובן המוחלט נגרם בשל 'הגורם האנושי'. אך העובדה המטרידה ביותר היא שכנהגים אין לנו תמריץ להשתנות, כי המדינה דואגת לנתק בין ההתנהגות שלנו בכביש לבין התוצאות הכלכליות. זה קורה בגלל שבישראל כל נהג מחויב לרכוש ביטוח חובה, שמכסה במקרה תאונה את כל הוצאות נזקי הגוף של הנפגעים בתוך ומחוץ לרכב. הביטוח הזה מבוסס על שיטת no-fault, שמשמעותה היא שאין צורך לברר את שאלת האשמה, ולכן מבחינת הכיסוי הביטוחי אין הבדל בין הולך רגל שחצה מעבר חצייה באור ירוק ונפגע, לבין נהג שדהר בצומת באור אדום במהירות מופרזת תחת השפעת אלכוהול. אז נכון, השיטה נחשבת לסוציאלית מאחר שהיא מבטיחה פיצוי לכל נפגע ומונעת סחרור כלכלי ופשיטות רגל. אבל בדרך, השיטה מנתקת בין האדם לבין תוצאות מעשיו, ובמילים אחרות, היא פוטרת אותנו מאחריות. כי כשהמדינה קובעת שגם אם פגעת בזולת האח הגדול ישלם, היא משדרת שמספיק להיות מכוסה ביטוחית. יש אומנם מערכת פלילית הדואגת להעניש את העבריינים, אבל היא לעולם מלאכותית, כי היא לא דורשת מהפוגע לעמוד מול הנפגע ולתת לו דין וחשבון אישי. בהליך הפלילי לא נוצר שום מגע בין הפוגע לנפגע, לא כלכלי ולא רגשי. הביטוח משלם ישירות לנפגע ובית המשפט אולי יעניש את הפוגע, אך החציצה המלאכותית שהמערכת יוצרת בין הפוגע לנפגע גורמת לכך שבאופן פרדוקסלי הנהג לא מרגיש שמוטלת עליו החובה למנוע את תאונות הדרכים.

אחד מאלו שהתעוררו לעניין היה משה פייגלין, שתיאר את התחושות לאחר התאונה הקשה שעבר בנו: "את הטיפול הרפואי וצורכי השיקום המיידיים הגישה לנו מדינת ישראל בצורה יעילה מאוד. אולם אט-אט חדרה להכרתי העובדה המוזרה שמן הסרט הרע הזה נעדר השחקן הראשי – הנהג הפוגע. לא אדם אוטונומי נהג בפראות ופגע בבני, אלא הסטטיסטיקה, הכוח העליון... ואני הרי מקבל בכפית את הסיוע הנדרש לי, אז מה בעצם אכפת לי?" הרעיון של פייגלין (שאותו ניסח גלעד שור) הוא לחולל רפורמה בביטוח החובה דרך יצירת מדרג אחריות. תמציתו היא שההגנה המלאה של הביטוח תהיה רק לשוגגים באמת, אך ככל שרמת הרשלנות של הפוגע תהיה גבוהה יותר כך הוא יידרש לשאת באחריות ולפצות את הנפגעים. הביטוי המעשי יהיה שהנפגע (או לחלופין חברת הביטוח) יוכל לתבוע פיצויים מהפוגע בהליך אזרחי בהתאם למידת הרשלנות של הפוגע כפי שנקבע בדין הפלילי. בנוסף, החוק יאסור על חברות הביטוח למכור פרמיות של הגנה גורפת לנהגים מפני תביעות אזרחיות על עברות תעבורה. האמת היא שרעיון החזרת האחריות לנהגים הולם את עמדת הדין העברי. בבסיס דין הרוצח בשגגה מונחת תפישה עקרונית המעמידה את הפוגע מול הנפגע (או מול שאריו במקרה של הריגה). הריגה בשגגה מוגדרת בתורה כרצח, והאחריות האישית נמדדת במבחן הכוונה ולא רק במבחן התוצאה. לכן גם אם דין גואל הדם אינו ישים בימינו, העיקרון העומד בתשתיתו מצווה עלינו לחדש את תודעת האחריות ואת המחויבות האישית של הגורם לנזק לנפגע. ובחזרה לסיפור שחר גרינשפן. השבוע הגישה עו"ד ענת קאופמן בשם המשפחה עתירה לבג"ץ בדרישה לביטול הסדר הטיעון עם פטריק. הטענה המרכזית היא שהמשפחה הודרה והוטעתה בכל שלבי משפטו של פטריק, בניגוד להנחיה המאפשרת 'הזדקקות לעמדת המשפחה בתאונות דרכים קשות'. בשיחה עם 'מקור ראשון' אמרה קאופמן: "חוק נפגעי עברה אומנם קובע שבעברות מסוימות, כמו תקיפה או אונס, יש חובה לעדכן את המתלונן ולפעמים אפילו לשמוע את דעתו, אבל בפקודת התעבורה זה קיים רק במקרה של הריגה, ולכן לכאורה המשטרה לא הייתה חייבת לערב את משפחת גרינשפן. אבל יש נהלים פנימיים של היועמ"ש ושל מבקר המדינה שמנחים את התביעה לעדכן את המשפחה ולערב אותה בהליך גם במקרים של פגיעות גוף קשות, והנחיות הללו לא קוימו. בפועל התביעה מידרה את משפחת גרינשפן ואף שיקרה להם".

מדוע המעורבות הזו כל כך חשובה לכם?

"אין לי ספק שאם השופטת הייתה מודעת לנסיבות המקרה, ופוגשת את המשפחה ואת שחר, גזר הדין היה אחר. בית המשפט לא היה הופך לחותמת גומי של התביעה. לצערנו המערכת רוצה לסמן 'וי' ולסגור תיקים, ובדרך שוכחים מהמשפחות. כמי שנפגשת עם משפחות הנפגעים אני רואה עד כמה חשוב להם שהצדק יצא לאור, ושהעבריינים ייתנו דין וחשבון על מעשיהם. לכן כל כך חשוב שבג"ץ ייתן את דברו".