לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה פרסם ה"שפיגל" הגרמני מאמר ארוך תחת הכותרת "פרשיית
אהבה חדשה בין צעירי ישראל וגרמניה". המאמר מציין כי הדור השלישי לשואה החי בישראל הוא פחות אובססיבי ביחסו לגרמניה, וכי אין הוא מהסס להתחבר לצעירים גרמניים, גם התחברות רומנטית.
הקונסוליה הגרמנית בתל אביב מופצצת בבקשות לקבלת אזרחות גרמנית, והיום מונים כבר מאה אלף ישראלים בעלי אזרחות זו. קיימת מגמה של צעירים ישראלים לעקור לגרמניה, בעיקר לברלין. בעיר זו "שהייתה בירת הרייך הגרמני" ואשר ממנה "כיוונו הנאצים את מדיניותם האנטי-יהודית", כפי שהכתבה טורחת לציין, חיים כיום חמישה עשר אלף ישראלים הנהנים מחיי עיר ללא הפסקה.
ישראלים רבים לומדים כיום גרמנית במכון גתה בתל אביב על-מנת להכין עצמם להגירה, אם יחליטו כך. הכתבה מציגה שתי דוגמאות לאביב הרומנטי הפורח בין צעירי ישראל לצעירי גרמניה. האחד הוא סיפורו של תומר היימן שהתאהב בבן מינו הגרמני והוא חי אתו כבר שש שנים, והשנייה היא של ירמי ברנר המוצג כעיתונאי, תיאור האידיליה מסתיים בסיפור על עורך דין ישראלי שהתקשר לקונסוליה הגרמנית בתל אביב והציע את שירותיו, "פרו-בונו", להגשת עתירה לבג"צ לביטול הצו של שר הפנים המכריז על גינטר גראס כאישיות בלתי רצויה. הכתב מביע תקווה כי בג"צ יענה לבקשה, ולו רק כדי שגינטר יחווה את "ישראל החדשה"
סכנת האשליה של "וגר זאב עם כבש"
אינני מגנה את הישראלים המוזכרים בכתבה. אדם אחראי על מעשיו ונושא בתוצאותיהם, ואין התרבות הליברלית מניחה מקום לגינוי הפרט על החלטותיו הלגיטימיות, גם אם דעת זולתו סולדת מהן סלידה עמוקה. הפרט, אם אינו רוצה בכך, אין להטיל עליו לשאת את משאה ההיסטורי של האומה. אך יש הבדל בין התייחסות לפרט ובין התייחסות לתופעה, באשר כוחה של זו בעיצוב תמורות ובהצבת תמרורים המטעים את הדורות הבאים, כפי שהטעו דורות קודמים, אל אשליית המשיחיות של אחווה גרמנית-יהודית, של איזו אידילית יחסים העולה כפורחת לאחר שהוכהתה עוצמתה של טראומת השואה, כביכול.
לא רק "גרמניה חדשה" עלתה מבין הריסות הרייך השלישי, אלא גם "ישראל חדשה", לפי "השפיגל", שוודאי תגרום קורת רוח לגינטר גראס. "צעירים ישראלים אינם עומדים יותר על זכותם לזכור, אלא דווקא על זכותם לשכוח לפעמים", מציין הכתב יוליאן פון מיטלשטאדט, ואני יכול לראות בעיני רוחי חיוך דק של שביעות רצון על פניו. ואם שכחה זו תביא יותר צעירים ישראלים להגר לברלין, ואת גינטר גראס לבוא ולחזות ב"ישראל החדשה", הרי מה טוב ומה נעים.
אם כתבה זו משקפת נאמנה את התופעה אותה היא מתארת הרי חובה לגנות מגמה פרברטית זו המבטאת עיוות היסטורי, ולהתריע על סכנת האשליה של "וגר זאב עם כבש". אומנם מדינת ישראל, כמדינה ריבונית, וכחלק מהקהיליה הבינלאומית חייבת לשמור על יחסי ידידות טובים עם עמי העולם, לשקוד על הידוק היחסים עם אירופה ולהמשיך לשמר יחסים מיוחדים עם גרמניה בכל התחומים. אבל התופעה של צעירים ישראלים הנוטשים את מולדתם הריבונית שקמה מתוך אפר השואה והולכים לתת חילם לארץ רוצחת עמם, שבקשה לעקור הכול, שבה האנטישמיות עדיין רוחשת, היא לא פחות מתקיעת סכין בגופה ונשמתה של ההיסטוריה היהודית.
האידיליה עלולה להתנפץ אל פני שגרת ההיסטוריה
הנוסחה "וגר זאב עם כבש" יכולה להתקיים כמודוס מסוים. הזאב הגרמני והכבש היהודי-ישראלי יכולים לנהל ביניהם יחסים קורקטיים ואף למעלה מזה, אך רק בהתקיים התנאי שלכבש תהיה מדינה איתנה מבחינה מוסרית, חברתית וצבאית. הכבש, כדי שיישאר שלם, נדרש גם מדי פעם להופעה זאבית כלשהי ולאימוץ תכונות של אריה ושועל (כדברי מאקיאבלי). בהתקיים תנאים ותכונות אלה יופיע גם הזאב בפוזות ואנרגיות פחות זאביות, אך בהעדרן תתמלא כבשיותו של הכבש ותועצם זאביותו של הזאב.
הקמתה של מדינת ישראל אינה מבשרת את קץ ההיסטוריה. גם אותם יהודים הגורסים "אתחלתא דגאולה" יודעים שהן הגאולה והן האתחלתא שלה הם תהליכים. יש הרואים בהם תהליכים מדיניים-היסטוריים, ויש הרואים בהם התפתחויות מטפיזיות-מוסריות. אך כולם מודים שאלו תהליכים או התפתחויות ולא אירוע אפוקליפטי אחד. האנושות בכלל והעם היהודי בפרט הם עדיין בתוך ההיסטוריה על תכונותיה ומשמעויותיה שהתגלו כבר משחר היותה, בקנא קין את אחיו הבל וברציחתו. קנאה, שנאה רצח ומלחמות בין עמים וגזעים הם מתכונותיה האימננטיות של ההיסטוריה האנושית . תקופות של שלום אינם אלא הפוגות בין מלחמות. האידיליה המתוארת ב"שפיגל" עלולה, חלילה, להתנפץ אל פני שגרת ההיסטוריה.
השואה והקוממיות המדינית של עם ישראל, הם אירועים אדירים ומיוחדים בהיסטוריה של עם ישראל (ולפי ההיסטוריון יעקב כ"ץ, בהיסטוריה העולמית בכלל) שנגעו בשוליה של האפוקליפסה, אך עדיה לא הגיעו. הם התרחשו בתוך תחומה של ההיסטוריה על תכונותיה הידועות. שני המאורעות הללו, ללא ספק מפצים היסטוריים, לא הצליחו להביא את קץ היות העם העברי מעבר אחד של הנהר ואת כל העולם כולו מעברו האחר. עוד בעיצומה של מלחמת תש"ח אמר
דוד בן-גוריון באחד מנאומיו כי המלחמה איננה רק נגד הערבים כי אם "מלחמה לנו בעולם כולו".
ניתן ורצוי לכרות ברית ערים תאומות בין ברלין המוניציפלית לירושלים המוניציפלית, אך ברלין ההיסטורית וירושלים ההיסטורית נותרו עולמות רחוקים זו מזו. הרפובליקה הגרמנית, זו הפוליטית, המתקראת "גרמניה האחרת" יורשתו של הרייך השלישי, תמכה תמיכה הגונה, פוליטית וחומרית במדינת ישראל יורשתו של העם היהודי שנאכל בשואה, המקבצת גלויות עמה משאר חלקי תבל. ואולם תמיכתה של גרמניה ההיסטורית פחותה מכך באופן ניכר.
סקרים שונים שנערכו הן על-ידי מכונים גרמניים והן על-ידי גופים חיצוניים מצביעים על כך שלפחות כל גרמני שלישי מגדיר את מדיניות ישראל כלפי הפלשתינים כזהה לזו של הנאצים כלפי היהודים. עמדה זו אינה ביטוי לפרץ ליברליזם מצד האומה הגרמנית, שהרי אין הגרמנים מיחסים מעשי נאציזם לתופעות של הפרות בוטות של זכויות אדם במקומות אחרים בעולם. עמדה זו היא אנטישמיות לשמה, ואכן ההערכות המועלות בסקרים שונים הן כי כל גרמני חמישי הוא אנטישמי מוצהר.
אנטישמיות איננה בהכרח תופעה רגשית של שנאה לקולקטיב היהודי. היא גם תופעה תרבותית. היא חלק חשוב בתרבות ובזהות האירופית, ובעיקר בהתפתחות הלאומיות של עמי אירופה, כפי שכבר זיהה זאת זיגמונד פרויד. בגרמניה היא הייתה בת לווייתה של הלאומיות הרומנטית במאה ה-י"ט, ומאז שקעה בגופה של האומה הגרמנית כמחלה ממארת כרונית, שיש לה תקופות של רמיסיה אך גם כאלה של התפרצות.
אם יש צעירים בישראל שמתכננים את עתידם בגרמניה, יזכרו נא את דברי המשורר אורי צבי גרינברג בשירו " על אדמת הסלבים" שפורסם עשר שנים לפני עליית היטלר לשלטון: "רציתי לגור באירופה שבה נולדתי-ולא ניתן".
