"תשאר בלי ילדיה - כי העבודה היא חייה", זו הייתה הכותרת הקשה והמדוייקת של מעריב (26.8.04), בעקבות פסק הדין של השופט יעקב כהן, שקבע כי ילדיה בני ה-3 וה-5, של אם עובדת יועברו למשמורת האב.
פסיקתו של כהן קובעת שהאם "אובססיבית לגבי עבודתה". יתר על כן, השופט הרחום סבור שבהחלטתו, אשר "תביא מזור לנפשה", הוא מיטיב עם האם ש"תתפנה לעיסוקיה, תמתן את תסכוליה ותעניק אהבה לילדיה".
פסיקה זו של השופט כהן היא אור אדום ענק לאמהות עובדות בישראל. אם הן מקדישות לעבודה שעות רבות, בין אם מפני שאין להן ברירה, או בין אם משום שרואות בעבודתן "הגשמה עצמית", זכותן לגדל את ילדיהן עלולה להישלל מהן.
לכך משמעות חמורה במיוחד עבור אמהות עניות, שאינן עובדות בעיסוקים "נשיים", שבהם שעות העבודה מותאמות למסגרות החינוך של פעוטות. נשים אלו הן בעלות "קריירה נשית" לא "מסוכנת" מבחינת כהן ודומיו, משום שהן עונות לתפישת עולמם, כי הן מנהלות חיים "נורמטיביים" (עובדות חצי יום).
הפסיקה של השופט כהן מלאת מניפולציות. לדוגמא: טובת ילדים רכים, הוא כותב, לפי כל המחקרים העדכניים, היא להישאר בחזקת אמם ופוסק שהילדים יילקחו מהאם כי היא עובדת באופן "אובססיבי". "ברגיל מקומו של ילד בן שלוש הוא בחיק אמו", הוא מסביר, אך מוסיף מייד כי "אין זה כלל בל יעבור".
האב מגניב ראיות בסיכומים שהוגשו לביהמ"ש, אך כהן, עדיין מוצא את האב ראוי לקבל את האחריות על ילדיו. הוא מסביר כי "אמנם ניתן להבחין במידה מסוימת של חרדה ואובססיביות בהתייחסות שלו" (אל הילדים) אך קובע ש"ככלל הגישה שלו הינה שקולה ועניינית".
האובססיביות, היא בעיה, כמובן, רק של האם העובדת. הוא מסביר כי כישוריו ההוריים של האב מוטלים בספק בתחום של "טיפוח הקשר בין הילדים לבין אמם, נוכח תחושות הזעם, הזלזול, הביטול, ההתנשאות והיהירות שהוא מגלה כלפיה", אך מעדיף אותו כהורה הראוי ואף דוחה את טענות האם על הסתה של האב את הילדים נגדה. ההסבר להפכפכות ניסוחיו של השופט כהן נמצא במערך הכוח שאליו הוא מתחבר בפסיקתו. הוא מתבסס על קביעתו של השופט חיים פורת, ביחס ל"חזקת הגיל הרך", שקובע כי "בעבר היתה מקובלת מציאות בה מילאו נשים בפועל את תפקיד הטיפול בילדים בעוד האבות השקיעו בחיפוש אחר פרנסה. אולם, מגמה זו השתנתה. קיים שוויון בין הורים בכל הנוגע לזכות ולאחריות למילוי תפקיד המשמורנים. זאת בשל השינוי במציאות החיים, שבה חלפה חלוקת התפקידים המסורתית בין ההורים". מי שמצוי אך מעט ב"מציאות החיים" יודע ששוויון בין הורים לא קיים ואף לא חלפה, במרבית הבתים בישראל, חלוקת התפקידים המסורתית בין ההורים.
השופט חיים פורת הוא האחראי לאימוץ תורתו של ד"ר ריצ'רד גארדנר, אבי תאורית ההסתה ההורית, בבתי המשפט. תומכי גרדנר עושים בה שימוש נרחב נגד אמהות הנאבקות כדי להגן על ילדיהן, במקרים של פגיעה פיסית ומינית בהם על-ידי בני זוגן. מובן, לפיכך, מדוע הזמין השופט כהן, חסידו של פורת, את חוות הדעת של ד"ר דניאל גוטליב, המזוהה עם האידאולוגיה של גארדנר, על ה"מסוגלות ההורית" של ההורים. שהרי, אין טוב ממנו לפסול את טענות האם על הסטת ילדיה בידי אביהם נגדה.
פסיקתו ה"נאורה" של יעקב כהן משתלבת בהצעה לבטל את חזקת הגיל הרך, פרי הביאושים של חברות וחברי הכנסת של שינוי, מייצגי גברים יהודים ממעמד הביניים.
בעזרת שימוש מעוות בשיח הפמיניסטי, הופכת היום סוגיית משמורת הילדים לנחלת בית המשפט ומומחים מטעמו. לכן, מה שיקבע כעת את גורל ילדיהם של מתגרשים שאינם מסוגלים להגיע להסדרים מוסכמים ומיטיבים לכולם, הוא למי יש כסף וכוח ולא טובת הילדים.
מי ירוויח? עורכי הדין, השופטים, פקידות הסעד וגברים בעלי אמצעים. לראשונים תהיה יותר תעסוקה ולאחרונים פחות תשלומים, בזכות קבלת החזקה על הילדים.
