אפשר להסכים עם עמירה הס במספר נקודות במאמרה. הראשונה: אכן יש סכנה רבה בתוכנית ההינתקות לנו וגם לחברה הפלשתינית. השניה: חלק מתחזיותיה אכן עלול להתגשם. השלישית: אריק שרון באמת רואה בתוכנית ההינתקות, כפי שהתבטא בראיונות ערב החג, תרגיל מוצלח בהדיפת לחצים בין לאומיים על ישראל ולא דווקא מבוא לכינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.
הרביעית: הסדר בהסכם של שתי מדינות לשני עמים שבו חיות מדינה פלשתינית בשלום לצד מדינה יהודית דמוקרטית טוב ורצוי הרבה יותר.
אבל ההסטוריה הפכפכה ותהליכים היסטוריים רק לעתים נדירות מתפתחים בהתאם ובכיוון התחזיות. הסטוריה מלאה בדוגמאות של מנהיגים שהחלו מטעמים טקטיים וסיימו בתפנית אסטרטגית הסטורית שהם עצמם לא התכוונו אליה, חשבו עליה או רצו בה בתחילת הדרך.
לדוגמא דה גול בצרפת, בעלת הבית באלג'יר של 1960; פטריק לקלרק, ראש ממשלת האפרטהייד הדרום אפריקנית לפני כ-15 שנה; אצלנו מנחם בגין שהחל בשלום עם מצרים וחבל ימית, כך הבטיח, התכוון והאמין בכל ליבו וסופו שסיים בקו הירוק בלי ימית.
אפילו אריק שרון עצמו, שעד לפני שנה וחצי השווה את נצרים לתל אביב, ועד לפני שנתיים ראה בגדר את חלוקת ארץ ישראל, והיום מוביל בנחישות גם את הגדר וגם את פינוי נצרים. הרי דווקא במקורותינו נאמר 'מתוך שלא לשמה יצא לשמה', במילים אחרות 'מעז יצא מתוק'.
איננו יודעים את העתיד ואת צפונותיו. בהווה, שממנו אנחנו מעריכים את העתיד, הנעלמים רבים. מה משקלם של אלו בחברה הפלשתינית המוכנים לחיות במדינתם לצד מדינה יהודית. הרבים הם באופן משמעותי או מיעוט. האם ניתן בכלל לרסן את האנרכיה הפלשתינית במקום שהיא נמצאת בו היום אפילו כולה באשמתנו. מה בדיוק חוזה ערפאת לעמו ולנו: שתי מדינות לשני עמים או מדינה דו לאומית, שסופה פלשתין השלמה.
במערכת היחסים המאד לא חזוייה בינינו לפלשתינים יש גם הרבה גורמים שנעים במקצב חיים שונה אבל משפיע יותר מכוונותיו הסמויות של ערפאת והגלויות יותר של אריק שרון. אוסאמה בן לאדן והטרור המוסלמי, המלחמה בעירק והשפעתה על ארה"ב והמערב, התאסלמות אירופה, הגרעין האירני וקיצוניות החיזבאללה, משבר הנפט - הכל ביחד חוברים לייצר אירועים בלתי צפויים.
אירועים בסגנון פיגוע התאומים בניו יורק בספטמבר 2001 הטורפים את הקלפים שבידי כל השחקנים במזה"ת. במקרה שלנו הם מגלגלים את האינתיפדה הפלשתינית ממסע ניצחון פלשתיני לאסון בהחלט לא צפוי מראש.
אמנם עמירה הס מכירה את החברה הפלשתינית לפני ולפנים אבל כך גם לא מעטים אחרים שמחזיקים בדיעה הפוכה ממש - הכל בעיני המתבונן. בכלל אין כל אפשרות לשכלל את כל האפשרויות מראש, לחזות את רוב ההתפתחויות.
מאז תחילת העימות האלים בינינו לפלשתינים ב-1920 , לפני 84 שנים, עלו לאוויר העולם מאות, הדגש על מאות, תוכניות שלום. המו"מ עם הפלשתינים כמעט ולא פסק לרגע בחשאי ובגלוי, במעורבות בין-מעצמתית או ערבית, באופן ישיר או עקיף, מלווה באיומים, פיתויים, הבטחות הזדמנויות ורעיונות בלי סוף.
מהיכן הביטחון שמה שנכשל מאות! פעמים יצליח דווקא בפעם הבאה ממש מעבר לפינה, ועוד ממש בדורנו. יש לפחות מקום להיסוס ולפקפוק מה גם שהרבה מניסיונות העבר היו מלווים בסיכונים משמעותיים - ראה מיקרה ' אוסלו'.
אין דרך במזה"ת בכלל, וביחסים עם הפלשתינים בפרט, שאינו רווי סכנות. אין שום מסלול בטוח שאי אפשר במהלכו להלך עלינו איימים בסיכונים הגלומים בו. מי בכלל יכול לטעון שבידיו מתכון בדוק, ישים בדורנו, שהוא נטול סיכונים.
תמיכתנו באריק שרון אינה עיוורת ובלתי מותנית. היא נתונה כרגע למהלך היחיד שהוא ישים, שאין בו חזרה עיקשת ומתסכלת על ניסיונות העבר הלא מוצלח. שיש בו, בצד הסיכונים, גם שפע של הזדמנויות לנו בישראל לעצב חברה יהודית דמוקרטית ולפלשתינים לעצב את גורלם.
נכון שיש הרבה סיכונים לפלשתינים אבל גם נחישות בין לאומית וערבית לשקם את הכלכלה הפלשתינית, בייחוד ברצועת עזה. האם ינצלו את ההזדמנות, ינתבו לעבר הסיכויים או ישקעו באישומים - זה תלוי בהם יותר מאשר בנו.
ההסטוריה אינה מעוצבת על-ידי הערכות. אם כך היה גם הציונות הייתה תרגיל אקדמאי גרידא. ההסטוריה מעוצבת על-ידי נחישות, ניצול הזדמנויות, עקביות והתמקדות במטרה וכן, גם לקיחת סיכונים. אנחנו, שמוכנים להתפקד לליכוד כדי למצות את ההזדמנות, להניע את התהליך, נחושים להשפיע עליו גם בהמשך, לנסות לעצב אותו במהלך התפתחותו כדי להמעיט מהסיכונים, כדי להגביר את הסיכויים.
מה שאנחנו לא מוכנים לעשות זה לשבת מהצד, למתוח ביקורת, לקטר ולטעון שזה לא מספיק טוב, לא מספיק מושלם.
מי שרואה את העולם בשחור או לבן, תמיד נישאר בשחור כי אין לבן בהסטוריה. אולי המחלוקת עם עמירה הס שאם העולם לא לבן היא מוכנה להישאר בשחור, אנחנו מוכנים להסתפק באפור בהיר.
