ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, יכול להמשיך לנוח בשקט על זרי הדפנה שלו גם בחודשים המעטים שעוד נותרו, ככל הנראה, עד לבחירות. אחרי ככלות הכל אין לו בשטח שום מתחרה שעלול לאיים על ראשו. קדימה, הגדולה במפלגות על הנייר, הרי משוסעת; מפלגת העבודה עדיין מדשדשת בבוץ העמוק, כמי שמבקשת לתפוס את מקומה של "החיה-המתה" בראשות האופוזיציה; ואילו יתר המפלגות אינן יותר מעלה נידף, שבקושי מצליח לדגדג את הליכוד.
אין אפוא תמה שבקונסטלציה הנוכחית יכול בנימין נתניהו להרשות לעצמו אפילו נקיטת צעדים שאינם פופוליסטיים - בוודאי לא בשנת-בחירות. אילו הייתה החרב מתהפכת על ראשו, ספק אם לא היה חושב פעמיים שמא זו אינה השעה להעלאת מיסים, או להכניס את המשק למיתון מחודש.
גם המשבר המפלגתי שנוצר בקואליציה, עם פרישתה של קדימה ממנה, משחק לידיו של בנימין נתניהו. אף שהמפלגה הפורשת נותרה עדיין, לפחות על הנייר, הגדולה שבמפלגות הכנסת - אין לה שום "לוקוס-סטנדי" כדי לממש את הפוטנציאל שלה בהיותה בתוך-תוכה מפולגת.
מאחורי ה"אמת"
אף שהמשק מצוי על כרעי-תרנגולת, יכול נתניהו להרשות לעצמו לדחות את הקץ הצפוי, שהרי מי כמוהו יודע שכלכלת-בחירות איננה אלא "כיסוי-תחת" למצב העגום וסופה, אומנם, לגלות שהמלך ערום, אבל רק לאחר מעשה. מעמדה של כוח, המצוי ברשותו, יכול היום ראש הממשלה להעז ולומר לציבור את האמת המרה שהכסף איננו - את האמת, אבל לא את כולה; אחרי ככלות הכל, הגירעון לא נוצר בעטיו של המשבר הכלכלי העולמי, אלא משום שהכסף פוזר לאן שלא צריך היה להגיע: להתנחלויות בשטחים, לאוניברסיטת "אריאל", להקצבות מיוחדות לחרדים, ומעל לכל - למנגנון ממשלתי מנופח ולמשכורות-עתק, ששום מדינה אחרת במצבה של ישראל לא הייתה מרשה לעצמה לחלק.
ובכל זאת יכול ראש הממשלה להמשיך ולאחז את עיני הציבור, שהרי במצב הנוכחי פשוט אין שום סיכוי שמישהו יצליח לקום עליו.
