כותבת בדידות, אומרת אהבה

השיר הבא פותח את הספר, וזאת לאחר כותרת השער הראשון שבו: "הלוואי אוכל תמיד לאהוב", וכבר יש בו רמיזה על מכשולים כלשהם בדרך לאהבה; ושמא אין לה, אתה אומר, ביטחון במה שהיא מצויה בו כמו שלא מביא לה הבטחה זה שבא לקראתה. אתה מגיע לפגישה וכל חיַי וכל חייךָ שׁם מעבר לפינה (מתוך "פגישה", עמ' 7) גם שמותיהם של שערים אחרים בספר, "היה לנו ערב ביתי" - אחד, נוסטלגי? - ו"לשוטט ובצומת לעצור" - תועה בדרכה? - מחזקים את התפיסה שלאה טרן מתלבטת מאוד בתוכה, וכי היא חסרת מנוחה. היא מתגלה כמשוררת שהגחלים מתהפכים בנשמתה, אך היא מצליחה להטיל ספק בתחושות של עצמה, להרגיע ולטשטש, אבל מאידך לחוש בגינם תסכול לא מבוטל. כי הדברים אינם כפי שהייתה רוצה שיהיו. אלה, כפי שהם, אין בכוחם לנחם, והיא אפילו מגיעה לכעס מסוים ולרטינה, לתמיהה, לאיזו צביטה. כך בשירה "אינטימיות" (עמ' 9), בו מתברר שלכאורה אפילו בזו, באינטימיות עצמה, הַסתירה כמו גם ניכור לא מבוטל קיימים: היה לנו ערב ביתי לא בביתךָ לא בביתי ביתךָ אינו מבצרךָ מבצרי אינו ביתךָ גר בו לוחם אחר יודע מנוחה ואתה עדַיִן נע ונד לשונךָ שלוחה לוחם בלי מבצר מצב זה יוצר דילמה. האם נתייגעה הכותבת מן הלוחם שכבר נח בביתה והנה היא מאותגרת עכשיו מול אותו לוחם חסר בית וחסר מנוח? שמא היא אובדת בתוך עצמה, רוצה את השלם שלא בנמצא, כי זה אשר מביא מנוחה כבר אינו לוחם, וזה שעודו לוחם אינו מביא מנוח? ולהיכן סוחפת אותה נפשה, איזו נפש תהא סוף-סוף תאומתה? נראה שהיא תועה בין כאן לשם, בין יש אחד ליש האחר, ואולי בין האין האחד לאין האחר, ואם כן מהו הדבר שאכן שואב אותה? מה שברור, שהיא מתלבטת לאן להישאב. מתגחלת בתוך עצמה למקרא השירים שבספר, בחלקם הנִיכּר לפחות, מתקיימת התחושה שהכותבת מתלהטת וכי הגחלים מתהפכים בה, ואתה כקורא מצפה שהנה היא תתגלה לפניך בזעקה גדולה - אך אז מתברר שיש בה כוח לשלוט בזעקתה ולדכא אותה. כך היא גם מתגחלת בתוך עצמה ברגשות האהבה שלה שרוצים להתעצם, ששואפים להיות גדולים ממנה, ואתה מצפה שוב לאנקה גדולה שאינה באה. כי שוב, בדרכה אל הנייר ואל הכתיבה היא מאטה, מצננת, מגיחה רמץ אחרי רמץ, רשף אחרי רשף, בשליטה שהופכת את בעירתה לתשוקה מעודנת ושקטה, מאופקת, ולמילים עורגות של אהבה. שאהבה נפשי הדלקתי נרות וביקשתי שאהבה נפשי הדלקתי אורות ונסעתי שאהבה נפשי שמעתי מלים וקולות ועוֹרי נגוּהַ בבוהק הרך להביא פריחת שקדיות אל כפות ידיךָ הפוסעות מִקצה גורלי ("מתוך שירי אהבה..." מס' 2, עמ' 20) איזו עדנה וכמה רוך היא מצליחה לצקת אל החוסר שבתוכה ואל הכמיהה העמוקה אל משהו שלם יותר, משהו שנראה אידילי, כמיהה חסרת שובע למשהו מושלם שכל אומן בוודאות חש אותה. משהו שמרחף כאילו בחלל ואינו בר השגה, מטפיזי כמעט. זאת ההרגשה שמצליחות שורות רבות בשיריה לעורר דווקא משום היותן חסרות בוטוּת, ורק בתהודתן יש משהו מאוד כואב וצורב שבא ונוגע בך בקצה הציפורן, בעוד אתה מצפה לשריטה עמוקה. אני אכן חוזר בדרכים שונות על הדברים, אבל כך היא עושה, שוב ושוב מעירה את התחושות האלה ואינה מניחה לעושרה הפנימי להגיע להקצנה, בוודאי לא להחצנה מלאה שתחשוף את כולה בפני הקורא. אני כאן לא נוטשת אוהבת את אורך רגלֵיךָ עיניךָ את תואם עומק הלַיִל בעיניךָ פשטותךָ בעירֹם מתחיל ואינו נגמר אתמול בחרתי בך למלכות (מתוך "עוד פעם בחיַי אהבה", עמ' 38) ועכשיו? והיום? - האתמול כבר איננו? האם אותה מנוחה שדיברה עליה היא סוג של מוות? האם אותו לוחם הוא סוג של אהבה חדשה? או אולי רק דמיון של אהבה חדשה? רק רצון להתנער? כי אנחנו יכולים לאמץ לעצמנו מחשבה ששני אלה אינם אלא סימבולים לקונפליקטים של מצבי נפשה. כך או כך, דומה שהיא אינה מעזה לבטא את מלוא התשוקה, והארוטיקה שהיא מרשה לעצמה, הן בתוכה והן בשירתה היא ארוטיקה מעודנת שיש בה יותר תפילה מתשוקה. ארשה לעצמי לומר, כי עדינות הנפש שמתגלה בשירים אינה יכולה להיות רחוקה כל כך ממציאות הכותבת. יוצרת יכולה ליצור מצב דמיוני ולחבור אליו, אך נדרשת לכך הזדהותה עם כתיבתה. לפיכך התחושה היא שמאחורי השורות מסתתרת נפש תואמת, רוגשת אבל עצורה. גשם מציף עד דמעות אישה בוקעת מיוֹבֶש רחמה שנות הִיפגעוּת לדעת חושניותה יפיָה שהוצת בגזעי אלונים לקיֵם דו שיח עמוּס בלוטים (מתוך "עד דמעות", עמ' 37) דימויים של ערגה הנה כך, גם בשיר הזה, חומקים רגשותיה אל החוץ והיא ממהרת להפכם לדימויים. אך לא לגמרי מצליחה לחמוק, כי הדימויים הארוטיים של גזעי האלונים והבלוטים שהצמיחו מתוך עצמם מסבירים את שלהם, ואת שלה, ובוודאי לא באו דימויים אלה לכאן בהיסח הדעת. זוהי תוצאה וביטוי של ערגה. כי היא עורגת למשהו שנעשה רחוק, משהו שידעה פעם - פיזי או נפשי - וידיעת הדבר מקשה על היעדרו. אם זה הכאב על הלוחם שהחליט לנוח והמנוחה גברה עליו והפכה להיות דרכו, ואם זה האחר שיש בו מלחמה אך אין בו מנוחה. והיאך תמצא בין כל אלה את דרכה? היא מבקשת גם את הלחימה וגם את המנוחה אך אינה יכולה לקבל את שני הדברים, אלה כנראה לעולם לא ידורו בכפיפה אחת. וכך דומה שהיא בוחרת בסופו של דבר בתשוקות החבויות שבה, ובתור שכאלה הן תוספנה לשכון בתוכה ולנבור בנפשה לתמיד. ספל קפה ראשון מאחוריךָ כבר יום אצלי מתעורר הלילה עם עיתון מעלים כאן את שכר הדירה אני קוראת הלוך וחזור מלות אהבה מהיום ההוא שהחלטנו על טנגו אחרון (מתוך "בית קפה", עמ' 73) ודומה שכך באה ההשלמה. השלמה שכפתה על עצמה, השלמה שאמורה להביא את השקט הדרוש לנפש, אותה נפש שדרושה לה התשוקה, האהבה, החום, השותפות. זהו מעגל מסחרר. דיסוננס עמוק ורציני, שכלי וגם רגשי. והיא חולמת על דברים רבים כל כך ונעשית מודעת לכך שזהו כנראה רק חלום. זאת לפי הדרך בה היא מוסרת את הדברים, כאדם שנעשה ציני כלפי עצמו, ואביא לכאן את כל רשימת "המאווים" שהמשוררת מצהירה עליהם בסיומו של הספר, בחינת הנה זה מה שנותר לי לומר. ("אחרית דבר", עמ' 95): שתהיה לי בטן שטוחה להביא את תות אנח אמון לרות המואבייה שיצמחו לי כנפיים לרקוד עם אחי התאום סמבה בחוטיני בקרנבל ריו בשמים להיות ג'ין חברתו האהובה של טרזן מלך הקופים לקרוא קדיש בטיים סקואר מול מאה אלף איש ובמאה שערים עם אברכים כהי עיניים לאכול ארוחת בקר על הקלימנג'רו לרכוב על דב לבן בקוטב הצפוני להתנדנד בערסל בטרינידד מול שקיעה אדומה של אגוז קוקוס לשיר עם אלטון ג'ון על ליידי די לשתות תה אנגלי עם טד יוּז וסילביה פלאת אני רוצה אותך כאן לידי על המיטה הגבוהה והמזרן שעה אחת ביום כל כך הרבה דברים, ולמה לה את כל אלה. לכן לאחר הכול, בסיום, רק שעה אחת ביום היא מבקשת, היא תסתפק בה, שעה תמורת הכול. שעה אחת יחד אתו וכנראה יש בה באותה שעה לפצות אותה על כל הדברים שהיא מעלה כמו מתוך מבט מלא גיחוך על החיים. כי לאחר הכול היא זקוקה לו, אך אולי לאחר הכול גם אומרת לעצמה כי אינה רוצה בו יותר מאותה שעה אחת ביום. רוצה אותו לוחם, לא רוצה את מנוחתו לידה. רוצה אותו לוהט ואוהב, לא יגע לידה. זאת בקשה גדולה, אך אולי כזאת היא בעצם מהות התשוקה: שתבוא להשקיט ותלך, שתפנק את הנפש ואת הגוף אבל לא תכביד ולא תציק. והלא זאת גם מהות החיים כולם: אותן שעות טובות ואותם רגעים נעלים שמתבלטים ובונים אותם מתוך הזיבורית המרובה שבהם. תִצְרַף של חלקיקים נבחרים שמהווים את זיכרון החיים. בקריאה ראשונה השירים נעימים ויפים וכמעט קלילים, לכאורה. בקריאה נוספת הדברים מתפרשים, הרבדים נגלים ואז מבצבץ עומקם. זוהי שירה שיש בה צניעות, אבל בלהט הפנימי שלה זורמת ללא פסיקים וללא נקודות משורה לשורה ומשיר לשיר, רוצה להישפך, גולשת ומודעת למטען הסמוי הרב ששקוע בה. ועל-אף שגברת טרן כותבת על בדידות ועל תשוקה ותסכולים, הרי היא יודעת לברור בין כל אלה ולדבר על אהבה. זאת בחירתה הטובה. זאת השיחה אותה היא משוחחת, גם אם ייתכן שיותר מפעם אחת היא עומדת בהתרסה מול העולם ושחה את הדברים לעצמה. לאה טרן: "אהבה היא שיחתי", שירים, 96 עמ', "צבעונים 2009