אירן וקובה - השוואה מופרכת

במאמרה "קובה כמשל" (מעריב 2.9.2012) טוענת שוש ורשאי כי בהתמודדותה עם אירן, על ישראל להפיק לקחים מניהול משבר הטילים בקובה על-ידי ממשל קנדי, לחפש דרכים מדיניות ודיפלומטיות לפתרון המשבר עם אירן, ולקדם הקמת מדינה פלשתינית כתנאי להצלחה בסוגייה האירנית. ההשוואה ההיסטורית המופרכת שמציעה ורשאי בין משבר הטילים בקובה לבין הסכסוך האירני-ישראלי הינה חסר בסיס מכל בחינה שהיא. מפאת קוצר היריעה אציין רק את שלושת ההיבטים המרכזיים: ראשית, משבר הטילים בקובה היה זירת התגוששות במלחמה הקרה שבין שתי מעצמות העל, ארה"ב ובריה"מ, משבר שהיה הקרוב ביותר למלחמת עולם שלישית בעלת מאפיינים גרעיניים. הן ארה"ב והן בריה"מ יכלו באותה לעת לגבות מחיר של עשרות מיליוני הרוגים האחת מרעותה. מאזן האימה הבהיר למנהיגי הצדדים כי עליהם להימנע מעימות בכל מחיר, שאם לא כן, יחרצו את גורל עמם לסף השמדה. אין כל השוואה בין מאזן ההרתעה ההדדי שבין שתי מעצמות-על גרעיניות לבין יחסי הכוחות שבין ישראל לאירן כיום. ישראל נחשבת למעצמה גרעינית והינה מדינה בת כשמונה מיליון נפש המאוימת בהשמדה מצד שכנותיה המונות מאות מיליוני תושבים, ולפיכך עליה להיות בעלת יכולת הרתעה גרעינית להבטחת קיומה. לאירן לעומת זאת אין יכולת כזו, אוכלוסייתה מונה כ-80 מיליון נפש, אף מדינה אינה מאיימת עליה בהשמדה, בעוד מנהיגיה קוראים תדיר להשמדת ישראל. שנית, למרות ההבדלים העצומים שבין הדמוקרטיה המערבית למשטר הקומוניסטי, הרי ששתי המעצמות התאפיינו בקבלת החלטות רציונאליות, ושתיהן בנות לפילוסופיה המערבית. כל השוואה בין חרושצ'וב, שהוקיע באומץ את פשעי סטלין, לבין אחמדינג'אד וחמינאי - הקוראים להשמדת ישראל בעודם מפנטזים על בוא המהדי ועל שלטון עולמי של האיסלאם - היא עלבון לשכל הישר. שלישית, בניגוד לתוכנית הגרעין האירנית, ניסיונה של בריה"מ להקים בסיסי טילים בקובה לא נבע משאיפה להשמיד את ארה"ב, כי אם משאיפתה לאזן את מצבה האסטרטגי נוכח הצבת הטילים האמריקניים בקרבת בריה"מ. הדבר איפשר לבריה"מ לסגת מכוונותיה בתמורה להסרת בסיסי הטילים האמריקניים בטורקיה. במקום לקדם השוואות היסטוריות חסרת בסיס שמטרתן למנוע תקיפה ישראלית באירן ורתימת סוגייה זו על-מנת לקדם הקמתה של מדינה פלשתינית, מוטב ללמוד דווקא פרשה היסטורית אחרת שיכולה לתרום רבות להבנתה של דרך ההתמודדות עם הנושא האירני. המדובר כמובן במדיניות הפיוס שנקטו צרפת ובריטניה בשנות ה-30'.

היטלר הימר על בגידתן של בריטניה וצרפת

בעת עליית היטלר לשלטון ב-1933 היו יחסי הכוחות באירופה ברורים. גרמניה סבלה מנחיתות צבאית מוחלטת לעומת צרפת, בריטניה ובריה"מ בנפרד, ודאי שביחד. צבאה הוגבל ל-100 אלף חיילים, נאסר עליה להחזיק כוחות אוויר וכן לבנות ביצורים בחבל הריין. בכל רגע נתון בין השנים 1933 ל-1938 יכלו צרפת ובריטניה, וודאי שבתוספת מערכת הבריתות בינן ובין צ'כוסלובקיה לבריה"מ, לעצור את תוקפנותו של היטלר ולמנוע את מלחמת העולם השנייה. היטלר מצידו סמך פעם אחר פעם על תבוסתנותם של מנהיגי צרפת ובריטניה, ותמיד צדק. הוא פירק לבנה אחר לבנה ממערכת הבריתות האירופית, רמס את יוקרתן הבינלאומית של מעצמות המערב ושבר את רוחן, ופירק לגורמים את מדיניות הביטחון הקיבוצי, תוך שימוש במדיניות של שני צעדים קדימה וצעד אחורה. הוא ביטל את המגבלות הצבאיות שהוטלו על גרמניה, הקים את חיל האוויר הגרמני, הרחיב את הצי והגדיל את צבאו שוב ושוב. למערב היו כל הזדמנויות לעצור את היטלר. בעת פרישת גרמניה מוועידת פירוק הנשק - 1933, סיפוח חבל הסאר - "אם סוגיה זו תיפתר, לא יהיו עוד בעיות בין גרמניה לצרפת" - אמר היטלר ב-1935, כניסת הצבא הגרמני לחבל הריין - 1936, הקמת ציר רומא-ברלין - 1936, סיפוח אוסטריה - 1938, והשיא, שהיה למעשה ההזדמנות האחרונה, הסכם מינכן - ספטמבר 1938. כל אחד מצמתי ההכרעה האלה בפני עצמו ראוי לעיון נפרד, אולם לענייננו נרחיב רק בנושא הסכמי-מינכן שהיו ההימור הגדול ביותר והמוצלח ביותר שנטל היטלר, לצד האיוולת הגדולה ביותר שנקט המערב. בעת משבר צ'כוסלובקיה מנה הצבא הגרמני בין 45 ל-48 דיביזיות. מולו עמדו 40 דיביזיות של צבא צ'כוסלובקיה שאחזו בביצורי חבל הסודטים. 23 דיביזיות צרפתיות הפרוסות לאורך הגבול עם גרמניה חויבו לעמוד לצד צ'כוסלובקיה מתוקף הברית בין המדינות, כאשר פוטנציאל הגיוס המלא של צרפת עמד על 85 דיביזיות. זאת לצד עוצמתה הימית והצבאית של בריטניה, שהייתה קשורה בברית עם צרפת. בנוסף, לצ'כוסלובקיה הייתה ברית צבאית עם בריה"מ על 270 הדיביזיות שלה. לצורך פריצת הביצורים הצכ'יים בסודטים, הקצתה גרמניה 35 דיביזיות ובכך הפקירה למעשה את הגבול עם צרפת שלהגנתו עמדו רק 5-8 דיביזיות, בעוד שקו זיגפריד הגרמני טרם הושלם. הנחיתות הגרמנית המובהקת ומתיחת החבל מצד היטלר הובילו את ראשי הצבא הגרמני לתכנן קשר להפלת היטלר, במידה ובריטניה וצרפת יגלו נחישות וההתפתחויות יובילו למלחמה ולתבוסה גרמנית ודאית. הם אף יידעו את צ'מברליין על תוכניתם, מתוך אמונה שהדבר יגביר את נחישותו. בפועל, הימר היטלר על כך שמנהיגי בריטניה וצרפת ייאחזו בכל קנה רצוץ ויבגדו בבעלי בריתם על-מנת להימנע מעימות למרות יחסי הכוחות הברורים. הוא צדק. בשיא המשבר, בעוד היטלר סוחט מצ'מברליין כניעה אחר כניעה (על חשבון צ'כוסלובקיה), כתב צ'מברליין למנהיג צ'כוסלובקיה בנש, כי סירוב מצדו ל"הצעות השלום" של היטלר יהיה "פרובוקציה תוקפנית כלפי הרייך הגרמני אשר תשחרר את בריטניה וצרפת ממחויבותן לצ'כוסלובקיה".

מדינה פלשתינית - אתנן עלוב

ביוזמת מוסוליני כונסה ועידת מינכן תוך שצ'כוסלובקיה אפילו לא מורשה להשתתף בדיונים. חבל הסודטים - על קו הביצורים האדיר ומפעלי הנשק של סקודה - הועבר לידי גרמניה. משמעות ה"שלום" של היטלר הייתה קריעת צ'כוסלובקיה לגזרים והפיכתה למדינה הנתונה לחסדי הנאצים. מערכת הבריתות האירופית פורקה לגורמים, צרפת ובריטניה נחשפו כמדינות כנועות הבוגדות בבעלות בריתן, ובריה"מ, שנכונה הייתה להילחם למען צ'כוסלובקיה, נדחפה לזרועות גרמניה ובחרה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בטיימס הלונדוני הורעפו על צ'מברליין שבחים חסרי תקדים: "מעולם לא היה ראש ממשלה בהיסטוריה של אנגליה דוגמת מר צ'מברליין, שהשיג בתשעה חודשים הישגים כה רבים עם צ'כוסלובקיה, איטליה ועם היטלר במינכן". צ'רצ'יל, שהתריע כי "היה עליכם לבחור בין חרפה למלחמה. בחרתם בחרפה, אך מן המלחמה לא תימלטו", זכה ליחס שונה. הטיימס הלונדוני, שופרם של "אנשי הרוח", כתב מבלי לציין שמות, אך תוך כוונה ברורה לצ'רצ'יל ותומכיו, כי: "מחרחרי מלחמה אלה המוכנים לצאת למלחמה על ארץ אחרת מבלי להתחשב במחיר, אותם יש לשפוט, להעמידם אל הקיר או לתלותם". ב-14 למארס 1939 כבש הוורמכט בלא ירייה אחת את מה שנותר מצ'כוסלובקיה. את פרק הזמן שבין ספטמבר 38' לספטמבר 39' ניצל היטלר להתחמשות אדירה, תוך שימוש בין היתר במפעלי הנשק של סקודה, שתפוקתם הייתה גדולה יותר מזו של התעשיה הצבאית הצרפתית והשתוותה לזו של בריטניה. שעת הכושר האחרונה שבה ניתן היה להציל את העולם מזוועות מלחמת העולם השנייה אבדה לבלי שוב. הצעתה של שוש ורשאי להקים מדינה פלשתינית על-מנת לשפר את ההתמודדות עם התוקפנות האירנית, מהווה חזרה מזעזעת על מדיניות הפיוס ההרסנית שהובילה לעשרות מיליוני הרוגים ומהווה הוכחה ניצחת לנכונות הקביעה כי מי שאינו לומד מההיסטוריה נאלץ לחוות אותה שוב. ההצעה לנסות ולפתות את האירנים באמצעים דיפלומטיים על-מנת לזנוח את תוכנית הגרעין חסרת כל סיכויי להצליח. כשמוסיפים לכך מוכנות להקריב חבלי מולדת, לוותר על נכסים אסטרטגיים ולהחזיר את ישראל לגבולות שאינם ניתנים להגנה, הרי שמדובר בהצעה מסוכנת אפילו יותר מהסכמי מינכן. תוכנית הגרעין האירנית תיעצר אך ורק בכוח. ייתכן שכוח הכלכלה והסנקציות יספיקו (סיכוי קלוש). הגיוני יותר כי שימוש בכוח הזרוע הוא האופציה הריאלית היחידה. ביסמרק אמר כי "הטיפשים אומרים שהם לומדים מניסיונם. אני מעדיף ללמוד מניסיונם של אחרים". מה ניתן להגיד על מי שאינו לומד אפילו מניסיונו שלו - הניסיון הטראומטי ביותר בהיסטוריה האנושית?